
חדש! לכל המעוניין להוריד כל עלון בנפרד. לחץ כאן ואתחנן
216
משה פותח בדברי תפילה: “וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי ה’ אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ…” (דברים ג’, כ”ג-כ”ד). משה מתאר כיצד התפלל 515 תפילות (רמז למילה “ואתחנן” – בגימטריא 515) כדי לבטל את הגזרה, אך ה’ משיב לו: “רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה”. משה מורשה לראות את הארץ מרחוק, אך לא להיכנס אליה.
לאחר סיום הנאום ההיסטורי, מסופר כי משה הבדיל שלוש ערי מקלט בעבר הירדן המזרחי – בצר, רמות בגולן וגולן – עבור הרוצח בשגגה.
משה מזהיר את העם: “וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים… וִחְיִיתֶם, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ”. הוא מזכיר את מעמד הר סיני, את קול ה’ מתוך האש, ומזהיר: “הִשָּׁמְרוּ לְנַפְשֹׁתֵיכֶם מְאֹד… פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל” – איסור מוחלט של עבודה זרה.
משה מנבא כי העם יחטא וייגלה, אך מבטיח: “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ, וּמָצָאתָ כִּי תִדְרְשֶׁנּוּ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ” – זהו האזכור הראשון בתורה של מושג התשובה – נבואת נחמה לעתיד.
משה משחזר את מעמד הר סיני ומקריא את עשרת הדברות בגרסה שנייה, עם שינויים קלים מנוסח פרשת יתרו (שמות כ’).
קטע זה, הנאמר פעמיים ביום בקריאת שמע, הוא מצוות הייחוד: “שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה’ אֱלֹהֵינוּ, ה’ אֶחָד” – קבלת עול מלכות שמים. בהמשך – “וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ” – אהבת ה’ בכל מאוד.
משה מזהיר: לכשתכנסו לארץ ותאכלו “וְשָׂבָעְתָּ” – תשכחו את ה’. ערים גדולות וטובות אשר לא בניתֶם, בתים מלאים כל טוב – “הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה'”.
פרשת “שמע” כוללת את המצוות: “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ” (תפילין) ו“וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ” (מזוזה).
משה מצווה: “וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם… לֹא תִתְחַתֵּן בָּם” – לא לכרות ברית ולא ללמוד ממעשיהם.
רש”י (דברים ג’, כ”ג) מפרש: “‘ואתחנן’ – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חינם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חינם”. משה, גדול הנביאים, לא בא בטענות “מגיע לי” – הוא מתחנן כמתנת חנם. זהו יסוד הענווה: גם הצדיק הגדול ביותר יודע שהכל חסד.
הרמב”ן (ג’, כ”ו) מסביר: הקב”ה אמר למשה “רַב לָךְ” – די לך. וכי משה היה זקוק ל”די”? אלא “די לך בכבוד שעשיתי לך – שהראיתיך גבורתי וקדושתי יותר מכל אדם, ודי לך שיהיה תלמידך (יהושע) נכנס לארץ במקומך”. כשאומרים “רב לך” – זו לא דחייה, זו הכרה בגדולה שכבר ניתנה. מכאן לומדים: לפעמים האדם מבקש דבר שאינו לטובתו – והקב”ה, באהבתו, מונע ממנו.
האור החיים (דברים ג’, כ”ג) מפרש את הפסוק “ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר” כארבעה תנאים חיוניים לקבלת תפילה:
“ואתחנן” – התפילה צריכה להיות כעני הדופק על הפתח, בדרך ענווה ותחנונים, כפי שנאמר “תַּחֲנוּנִים יְדַבֵּר רָשׁ” (משלי י”ח, כ”ג).
“אל ה'” – לבקש ממקור הרחמים עצמו, לא מאמצעים.
“בעת ההיא” – התפילה צריכה להיות בעֵת רָצוֹן מיוחדת – ומשה ידע בדיוק מתי שעת הרצון.
“לאמר” – התפילה צריכה להיות מפורשת וברורה, שלא תסבול פירוש בלתי הגון.
אור החיים מוסיף: משה כיוון לקיים את כל ארבעת התנאים הללו כדי להבטיח שתפילתו תתקבל.
הכלי יקר (דברים ג’, כ”ג) מתפלא: משה מתחנן רק על עצמו – “אֶעְבְּרָה נָּא” – ומה עם העם? אלא שמשה פעל בחכמה: הוא ביקש קודם להתיר את שבועתו האישית, ולאחר מכן התכוון לבקש גם על כל ישראל. מדין “הותר מקצתו – הותר כולו” (נדרים ס”ו). משה חשב: אם אני, הצדיק, אזכה להיכנס – אוכל להשיב גם את כל הדור.
הספורנו (ג’, כ”ד) מפרש את בקשת משה: “אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ” – דווקא הראיה היא המתנה הגדולה ביותר. משה לא ביקש רק כניסה פיזית, אלא המשך ההתגלות האלוקית שהיתה לו עד כה. מכאן: הצדיקים אינם משתוקקים לעולם הזה – הם משתוקקים לקרבת ה’.
המהר”ל (גור אריה) מבאר את הפסוק “רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר”: הקב”ה אומר למשה – “אל תוסיף” – כי תפילה מעבר לנדרש עלולה להפוך לעזות מצח כלפי שמים. יש גבול לבקשת חסדים; לאחר שהקב”ה אמר “לא” – צריך לקבל. זהו שיעור בקבלת גזירות – גם כשאינן מובנות.
עשרת הדברות מופיעות בתורה פעמיים: בפרשת יתרו (שמות כ’) ובפרשת ואתחנן (דברים ה’). ישנם הבדלים בין הנוסחים:
| הדיבר | פרשת יתרו | פרשת ואתחנן |
|---|---|---|
| שבת | “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” | “שָׁמוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” |
| סיבה לשבת | “כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’… וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” | “וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם… עַל כֵּן צִוְּךָ ה’ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת” |
| לא תחמוד | “לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ” | “לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ” |
הרמב”ן מסביר: “זכור” – לשון זיכרון (שבת של בריאה); “שמור” – לשון שמירה (שבת של יציאת מצרים – זכרון לעבדות ולחירות). החזקוני מוסיף: בפרשת יתרו כתוב “זכור” מפני שהדברים נאמרו לפני החטא – וזיכרון מספיק; בפרשת ואתחנן, לאחר החטאים – צריך “שמור” – שמירה יתרה.
“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה’ אֱלֹהֵינוּ, ה’ אֶחָד” (דברים ו’, ד’) – זהו הפסוק המרכזי ביותר ביהדות. הרמב”ם בספר המצוות פותח את ספרו במצוות עשה הראשונה – מצוות האמונה בה’ – והשנייה – מצוות ייחודו – ושתיהן נלמדות מפרשה זו.
רש”י מפרש: “שמע” – לשון הבנה וקבלה. לא די לשמוע באוזן – צריך להבין בלב ולקבל על עצמו.
הפסוק מכיל ששה תיבות – כנגד ששת ימי המעשה – וכולן מעידות על אחדות ה’. “ה’ אחד” – בעולם הזה ובעולם הבא.
“וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ”. הגמרא (ברכות נ”ד) דורשת: “בכל נפשך” – אפילו נוטל את נפשך.
הפרשה מצווה: “וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ, וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ” (ו’, ח’).
ספר החינוך (מצווה תכ”ב) מונה את מצוות תפילין של ראש כאחת משמונה המצוות שבפרשה. ההלכה קובעת: אין מניחים תפילין של ראש בלי תפילין של יד, כי הראש מסמל את השכל והיד את המעשה – יחד הם שלמות.
הרמב”ם (הלכות תפילין) פוסק: התפילין צריכים להיות מארבע פרשיות – שתיים מפרשת “קדש” ו”והיה כי יביאך” (שמות), ושתיים מפרשת “שמע” ו”והיה אם שמוע” (דברים). שלושת הפרשיות הראשונות (כולל “שמע”) מופיעות בתפילין.
“וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ” (ו’, ט’). ספר החינוך מונה את מצוות מזוזה (מצווה תכ”ג) כאחת המצוות. המזוזה היא זיכרון קבוע – בכל כניסה ויציאה מהבית, האדם מזכיר את אחדות ה’ ואת מחויבותו למצוות.
משה, גדול הנביאים, מתחנן “כעני”. מכאן: תפילה אמיתית אינה דרישה – היא תחנון. גם כשאדם צדיק – עליו לדעת שהכל חסד.
משה לא נכנס לארץ – אך ראה אותה מרחוק. לפעמים האדם לא משיג את משאלתו – אך הקב”ה מראה לו מראה של נחמה. גם כשאין “כן” – יש “ראיה”.
התורה מזהירה: כשתכנסו לארץ, תאכלו ותשבעו – ותשכחו את ה’. השפע הוא הסכנה הגדולה ביותר לאמונה. ככל שיש יותר – הסכנה לשכוח את מקורו גדולה יותר.
הפרשה מכילה את האזכור הראשון של תשובה. גם לאחר חטא, גלות ועונש – “וּבִקַּשְׁתֶּם מִשָּׁם” – תשובה אפשרית תמיד.
לפני כל מצווה – היסוד הוא הכרת ה’ ואחדותו. זו לא רק אמונה עיונית – זו קריאת כיוון לחיים שלמים.
תפילין של יד ושל ראש – מחשבה ומעשה – חייבים להיות מחוברים. אין תורה בלי מעשה, ואין מעשה בלי כוונה.
המזוזה על הפתח מזכירה: כל בית יכול להיות מקום של קדושה, אם זוכרים מי הבעלים האמיתיים של העולם.
מסופר על האדמו”ר רבי ישראל מרוז’ין, שהיה ידוע באהבתו העצומה לארץ ישראל. כל ימיו התפלל לזכות לעלות לארץ הקודש, אך נסיבות החיים מנעו זאת ממנו.
באחד הימים בא אליו תלמידו המובהק ואמר: “רבי, הרי משה רבנו התפלל 515 תפילות להיכנס לארץ – ולא נענה. כיצד אתה, שאינך בדרגת משה, מצפה להיענות?”
חייך הרבי ואמר: “דווקא ממשה רבנו למדתי!”
התלמיד תמה: “וכי מה למדת? שמשה לא נכנס?”
ענה הרבי: “משה רבנו התפלל 515 פעמים – למרות שידע שלא ייענה. הוא לא התפלל כדי ‘לנצח’ – הוא התפלל כי אהבתו לארץ ולקב”ה לא אפשרה לו להפסיק. הוא התפלל כי התפילה עצמה היא הערך! גם אם לא אכנס – אני אוהב, אני מתפלל, אני משתוקק. זו לא פרוצדורה – זו נשמה!”
התלמיד הבין: התפילה אינה אמצעי להשגת המטרה – התפילה היא המטרה עצמה. משה לא הפסיק להתפלל גם כשידע שלא ייענה – כי אהבת ה’ ואהבת הארץ הן אינסופיות.
🎯 מוסר השכל:
לעיתים האדם מתפלל ומבקש – והתשובה היא “לא”. אך התפילה עצמה, ההשתוקקות, הקשר עם הבורא – הם הנכס האמיתי. אל תתייאשו אם לא קיבלתם את מבוקשכם; עצם העובדה שאתם מתפללים – היא כבר ניצחון.
ההפטרה לפרשת ואתחנן היא “נחמו נחמו עמי” (ישעיהו מ’, א’-כ”ו), הנקראת תמיד בשבת שלאחר תשעה באב – “שבת נחמו”.
הנביא ישעיהו פותח: “נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַיִם”. זוהי נבואת נחמה לעם לאחר החורבן – בדיוק כפי שמשה ניחם את העם לאחר גזירת המדבר.
הקשר לפרשה: שתיהן עוסקות בנחמה – משה מנחם את העם לאחר חטא המרגלים ומראה להם שיש עתיד; ישעיהו מנחם את העם לאחר החורבן ומראה להם שגאולה תגיע. הנחמה היא לא רק נחמה – היא קריאה לתקווה ולעשייה.
#פרשת_ואתחנן, #ואתחנן, #ספר_דברים, #משה_רבנו, #תפילת_משה, #515_תפילות, #ערי_מקלט, #עשרת_הדברות, #נוסח_שני_של_עשרת_הדברות, #שמע_ישראל, #ואהבת, #תפילין, #מזוזה, #לא_תוסיפו, #פן_תשכח, #תשובה, #שבת_נחמו, #הפטרת_נחמו, #ישעיהו_מ, #רש”י, #רמב”ן, #אור_החיים_הקדוש, #כלי_יקר, #ספורנו, #מהר”ל, #הרמב”ם, #ספר_החינוך, #תנאי_התפילה, #ענווה, #אהבת_ישראל, #ארץ_ישראל, #כניסה_לארץ, #מוסר, #סיפור_חסידי, #אדמו”ר_מרוז’ין, #נחמה, #תקווה, #אמונה, #יחוד_ה’, #קבלת_עול_מלכות_שמים.
💎 “שבת שלום ומבורך! נזכור תמיד: גם כשהתשובה היא ‘לא’ – התפילה עצמה היא האור.”






