שבת היא יום מנוחה, גם מנגינה בכלי. הלכה ברורה: אין להשמיע קול של כלי שיר בשבת, גזירה שמא יתקן כלי נגינה (כמו כוונון מיתר). זוהי גזירה חמורה, ומי שעובר עליה – מחלל שבת. אבל יש מוזיקה מותרת בשבת: שירה בפה, ניגונים, זמירות. מה ההבדל? הקול האנושי הוא רוחני, אינו כלי, ולכן מותר. כך נשמרת צניעות השבת, מבלי לאבד את שמחתה.
למה דווקא שבת אסור? כי כלי נגינה שייכים לעולם החול, לעבודה, ליצירה. בשבת, אנו מראים שאנו לא משתעבדים לכלים, אלא רק לקב”ה. גם הפסנתר, הכינור, הגיטרה – אמנם יפים, אבל הם מזכירים ימי חול. לכן, בשבת נוהגים לשיר “ידיד נפש” בפה בלבד. שמחת שבת באה מתוך התעלות רוחנית, לא מתוך עירור חושים גופניים.
בימים טובים, התירו להשמיע כלי שיר, כי יש בהם מצוות שמחה. אבל גם שם, יש המחמירים. בכל אופן, ביהדות, המוזיקה היא כלי נשגב לעבודת ה’. דוד המלך ניגן בנבל, והלויים שרו בבית המקדש. המוזיקה יכולה להביא לנבואה. יש ניגונים שמעוררים תשובה, יש ניגונים שמעוררים אהבה. שירת הים, שירת דבורה – אלו דוגמאות. בשימוש נכון, מוזיקה היא סם חיים.
בדורנו, המוזיקה היא לעיתים טמאה, מלאה במילים גסות, במקצבים פרועים. השבת מגינה עלינו: היא מנקה את האוזניים, מרגיעה את העצבים. בשבת, אנו שומעים את השקט, את זמירות השבת הפשוטות. ניסוי: הקשיבו לניגון חב”די של שבת – תרגישו שלווה. המוזיקה הזו מחדשת את הנפש.
טיפ: הכינו רשימת ניגוני שבת מועדפים. למדו אותם עם הילדים. בשבת, שרו אותם יחד. אל תשתמשו בטלפון כדי להשמיע מוזיקה. שירה חיה, ללא ליווי, מחברת את הלבבות. זהו סוד הקסם של השבת: פשטות, אמת, אהבה. כאשר כולם שרים ביחד, נוצרת הרמוניה עילאית. ומי ייתן ונזכה לשמוע את שירי המשיח במהרה בימינו.
