פרשת קרח, אותה אנו קוראים בימים אלה, חושפת בפנינו לא רק את מחלוקתו המרה של קרח ועדתו, אלא גם את האור הנעלם של המנהיגות האמיתית. חז”ל מלמדים אותנו שכנגד קרח העומד על מחלוקתו, ניצב רבי שמעון בר יוחאי (רשב”י), שהאש שבתורתו האירה את העולם כולו.
המדרש מספר כי רשב”י היה מבטא את האש הפנימית שלו. פעם אחת, ביקשו הרומאים לגזור גזירות קשות על ישראל. רשב”י ברח למערה יחד עם בנו, ושם עסקו בתורה במשך שלוש עשרה שנה. האש שאחזה בהם לא הייתה הרסנית; היא הייתה אש קודש, אש של תורה שמיימת ומחיה. לעומתו, האש שהצית קרח במחלוקתו הייתה הרסנית, כאש של קנאה ושריפת נפשות.
הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה כותב, “כל ישראל מצווין על התורה… אלא שאין אדם מתמנה שר על הציבור אלא אם כן יראת חטאו קודמת לחכמתו” . רשב”י לימד אותנו שמנהיג אמיתי אינו זה שמחפש תהילה או שררה, אלא זה שהתורה בוערת בו כאש והוא מחפש להאיר לאחרים. במערה, האש של רשב”י לא כילתה את הסובבים; להיפך, היא האירה כל פינה חשוכה והחזירה את עם ישראל לאחיזתו בחיים.
בעל ה”תניא” מסביר כי יש שני סוגי אש: אש החומר, השורפת ומכלה, ואש הרוח, המזככת ומעלה. רשב”י לימד אותנו להגיע למדרגה שבה כל מעשה בעולם הגשמי הופך למנורה המאירה מסביב.
המסר שלנו מתוך פרשת קרח הוא: לאיזו אש אנו דומים? האש של קרח, שהוליכה שולל את העם, מתנקזת תמיד לקטנות וקנאה. לעומתה, האש של רשב”י, המחיה את ישראל עד ימינו, היא אש של השראה, נתינה ואהבת חינם. דווקא האש הפנימית, הזעירה והשקטה, היא שזוכה להאיר עולמות שלמים, “הרוצה להאיר, יאיר לאחרים”.
https://alonolam.com/rabbi-shimon-bar-yochai-korach
