עלונים / גליונות – פרשת נשא – תשפ”ו – להורדה ישירה

פרשת נשא

נושא הפרשה בהרחבה

פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה (קע”ו פסוקים), ונמצאת בספר במדבר. שמה נגזר מהמילה “נשיאה” — ספירה והרמה. הפרשה עוסקת במספר נושאים מרכזיים:

מילות מפתח: משא בני קהת, גרשון ומררי — טומאת המחנה — גירוש טמאים — אשת סוטה — נזיר — ברכת כהנים — חנוכת המשכן — קורבנות הנשיאים.

א. משא בני הלוי — עבודה בכבוד ובאחריות

“נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבֹתם למשפחֹתם” (במדבר ד, כב)

הפרשה פותחת בהמשך מניין בני הלוי — בני גרשון ובני מררי — לאחר שפרשת במדבר עסקה בבני קהת. כל משפחה קיבלה תפקיד מוגדר בנשיאת המשכן: בני קהת נשאו את הכלים הקדושים ביותר — הארון, השולחן, המנורה והמזבחות. בני גרשון נשאו את היריעות והמסכים. בני מררי נשאו את הקרשים והאדנים.

לימוד מוסרי עמוק: הרב מאיר שמחה מדווינסק, בספרו “משך חכמה”, מלמד שהתורה מפרטת את משא כל משפחה כדי ללמדנו שאין עבודה קטנה לפני המקום. בני מררי שנשאו קרשים ואדנים — כביכול עבודה גשמית וכבדה — עשו זאת ברוח הקודש כמו בני קהת שנשאו את הארון. כל אדם בעמדתו, בתפקידו, בעבודתו היומיומית — אם עושה אותה לשם שמיים, הרי היא עבודת הקודש.

הגאון מווילנא הוסיף: מדוע נאמר “גם הם” בבני גרשון? ללמד שאף שתפקידם נראה פחות נכבד מבני קהת, הם “גם הם” שווים בחשיבות לפני הקב”ה. המשפט “גם הם” הוא ביטוי של שוויון ערך בין כל עובדי ה’.

ב. טהרת המחנה — הרחקת הטמאים

“וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש” (במדבר ה, ב)

התורה מצווה לשלח שלושה סוגי טמאים מחוץ למחנה: מצורע, זב, וטמא מת. חז”ל בספרא ובגמרא (פסחים סז.) מבארים שהיו שלושה מחנות: מחנה שכינה, מחנה לוייה, ומחנה ישראל — וכל טמא נשלח בהתאם לדרגת טומאתו.

דרשת הרמב”ן: הרמב”ן בפירושו על התורה מסביר שהרחקת הטמאים אינה עונש אלא שמירה על קדושת המחנה. “המחנה” הוא ביטוי לנוכחות השכינה — וכשם שאין להכניס טומאה לבית המקדש, אין להכניסה למחנה ישראל שבו שורה הקב”ה.

לקח לדורות: אף שאין לנו כיום מחנה ובית מקדש, הרב יוסף חיים מבבל (ה”בן איש חי”) לימד שכל בית יהודי הוא “מקדש מעט”, וצריך לשמור על קדושתו — בדיבור, במחשבה, ובהנהגה. “איזהו קדוש? המקדש עצמו במותר לו.”

ג. אשת סוטה — אמת וצניעות

“וְדִבֶּר אֶל הָאִשָּׁה וְאָמַר אֵלֶיהָ אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ…” (במדבר ה, יט)

פרשת הסוטה היא אחד הנושאים העמוקים והמורכבים בתורה. אישה שבעלה קינא לה ושם אותה לבדיקה — הכהן מעביר אותה טקס מיוחד הכולל מי מרים ומגילה שנמחקת לתוך המים.

חידוש גדול של חז”ל: הגמרא במסכת סוטה (יז.) אומרת: “גדול שלום בין איש לאשתו, שהתורה אמרה: שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים כדי לעשות שלום בין איש לאשה.” שמו של הקב”ה — הדבר הקדוש ביותר בעולם — נמחה כדי להשכין שלום בבית! מכאן גדלות ערך שלום הבית.

הרמב”ם בהלכות סוטה פוסק שאם הבעל מחל — אין הסוטה שותה. ולמדו מכאן: המחילה גדולה מן הדין. אדם שמוחל לחברו, לבן זוגו, לשותפו — גדולה מחילתו מכל בירור דיני.

דרשה מוסרית: הסוטה בוחרת בדרך הקשה — חשד ובירור ציבורי — כי לא הייתה פתיחות ושיח בינה לבין בעלה. הרב שלמה קרליבך אמר: “כל מריבה בין בני זוג מגיעה מחוסר שיחה. כשמדברים — לא צריך מים מרים.”

ד. פרשת הנזיר — קדושה מתוך רצון

“דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה'” (במדבר ו, ב)

הנזיר הוא אדם שנדר מרצונו החופשי להימנע מיין, מגידול שיער, ומטומאת מת — לתקופה מוגדרת. זו אחת הפרשיות הנדירות בתורה שבהן אדם מוסיף על עצמו איסורים מדעתו.

מחלוקת הראשונים — האם הנזירות מעלה או ירידה?

דעת הרמב”ן: הנזיר הוא קדוש — “קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו” (במדבר ו, ה). הנזיר עולה לדרגת כהן גדול, ואף מעליה. כשאדם חש שהעולם החומרי גורר אותו כלפי מטה — הנזירות היא תשובה נכונה.

דעת הרמב”ם (ועמו הר”ן): הנזיר חוטא! שכן הוא מונע מעצמו דבר שהתורה התירה. “מי שישב בתענית — חוטא הוא לעצמו, קל וחומר נזיר שאסר עצמו מן היין” (תענית יא.). לכן בסוף נזירותו, הנזיר מביא קרבן חטאת — על שמנע מעצמו הנאה מותרת.

הסיכום ההלכתי: נזירות אפשרית ומוכרת בהלכה, אך אינה מצווה לכתחילה. “דייך מה שאסרה תורה” — אין להוסיף על עצמך איסורים שלא נצרכים. אבל אם אדם יודע שיין מזיקו — הנזירות ממנו היא מעלה.

סיפור על הנזיר: הגמרא בנדרים (ט:) מספרת על שמעון הצדיק שלא אכל קרבן נזיר מימיו — כי הנזיר מביא קרבן חטאת ואיך יאכל מקרבן חטאת? פעם אחת בא אליו נזיר יפה תואר מהדרום. שאלו: “מה ראית לנזור?” ענה האיש: “ראיתי את עצמי במים וראיתי יצרי מסתכל בי ואמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בדבר שאינו שלך? אני אגלחך לשם שמיים!” מיד עמד שמעון הצדיק ונשקו על ראשו ואמר: “ירבו כמוך נזירים בישראל — שנזרת לשם שמיים!”

הסיפור מלמד: הנזירות היא כשרה רק כשבאה ממניע פנימי של עבודת ה’, לא מגאווה או ממריבה חיצונית.

ה. ברכת כהנים — פנינת הפרשה

“יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם.” (במדבר ו, כד-כו)

ברכת כהנים — שלושה פסוקים, חמש עשרה מילים — היא אחד הטקסטים הקדושים ביותר בתורה. הגמרא בסוטה (לח.) אומרת: “מצוות עשה לברך את ישראל בכל יום.”

פירוש מילה במילה

“יברכך ה'” — יהיו נכסיך מבורכים. הרש”ר הירש פירש: ברכה היא לא רק ריבוי כמותי, אלא עמקות איכותית. “מבורך” — מלשון “בְּרֵכָה”, מקווה מים. כמו שמקווה עומד ומתמלא מפנימה, כך אדם מבורך עומד שלם בתוך עצמו.

“וישמרך” — שלא יינטלו ממך הברכות. רש”י מפרש: “שלא יבואו שודדים וגזלנים ויגזלו ממך.” הרמב”ן הוסיף: שמירה מן הרע הנסתר — יסטרא אחרא, כוחות הרוע. הברכה ניתנת — השמירה מבטיחה שתישאר.

“יאר ה’ פניו אליך” — יגלה לך פנים של חיבה ונחת. הספורנו פירש: “שיאיר לך האמת, שתדע תמיד את הדרך הנכונה.” אור הפנים הוא אור הדעת — להכיר מה נכון ומה לא.

“ויחנך” — ייתן לך חן. הרמב”ן מפרש: חן שלא מגיע בגלל מעשים — חן שהוא מתנת שמיים. יש אנשים שמוצאים חן בעיני כל, לא בגלל עושרם או חכמתם, אלא כי ה’ נתן להם חן. זוהי ברכה.

“ישא ה’ פניו אליך” — לא יסתיר פניו. “הסתרת פנים” היא הגלות הרוחנית — כשהקב”ה אינו גלוי לנו. “ישא פניו” — יהיה גלוי, מורגש, קרוב.

“וישם לך שלום” — הסיום הגדול. הגמרא בעוקצין (ג, יב): “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר: ה’ עוז לעמו ייתן, ה’ יברך את עמו בשלום.” השלום הוא הכלי — ובלעדיו אין ברכה ממשית.

ברכת כהנים — בהלכה

הרמב”ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד) פוסק:

• מצוות עשה לכהנים לברך את ישראל בכל יום.
• הכהנים חייבים לברך בשמחה ובאהבה — “כהן שאינו אוהב את הציבור, או שהציבור אינו אוהבו — לא ישא את כפיו.”
• ישראל עומדים פנים אל פנים מול הכהנים — שיחת קשר ונוכחות.
• הכהנים מרימים ידיהם למעלה — סמל לכך שהברכה יורדת מלמעלה דרכם, לא מהם עצמם.

חידוש יפה: הנצי”ב מוולוז’ין (בהרחב דבר) שואל: מדוע התורה כתבה “אמור להם” — לשון ציווי לכהנים? ענה: כדי שהכהנים ידעו שאין הברכה שלהם — הם רק שליחים. “כה תברכו” — בכה, בדיוק כך ולא יותר ולא פחות. אין להוסיף מדעתם ואין לגרוע.

ו. חנוכת המשכן — קורבנות הנשיאים

“וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה” (במדבר ז, יב)

פרק ז בפרשת נשא הוא הפרק הארוך ביותר בתורה — 89 פסוקים המתארים את קורבנות שנים עשר הנשיאים, אחד לכל שבט, בשנים עשר ימים רצופים. כל נשיא הביא בדיוק אותו הקרבן, ובכל זאת התורה חוזרת ומפרטת כל קרבן בנפרד — שנים עשר פעמים, מילה במילה.

השאלה הגדולה: למה לחזור שנים עשר פעמים?

תשובת חז”ל (במדבר רבה יג): כי כל נשיא כיוון לדברים שונים בנתינתו! נחשון בן עמינדב מיהודה כיוון בקערתו לכנגד תורה שבכתב. נשיא אחר כיוון לכנגד הקרבן של אברהם. כל אחד ראה בקרבנו עולם שלם — ולכן התורה מכבדת כל אחד בפירוט נפרד.

לקח מוסרי מרכזי: שני אנשים יכולים לעשות אותו מעשה בדיוק — ולהיות שונים לחלוטין. “כשר” בהלכה אינו מספיק — צריכה להיות כוונה, פנימיות, משמעות. אותה צדקה שניתנת מכוח חיוב שונה מצדקה שניתנת מכוח אהבה. החיצוני זהה — הפנימי הוא שעושה את ההבדל.

חידוש של הרב יצחק אייזיק חבר: מדוע נחשון קיבל לברך ראשון? כי הוא היה ראשון לקפוץ לים סוף. אדם שמוכן לקפוץ למים כשכולם עומדים — אדם כזה ראוי לפתוח בחנוכת המשכן. מנהיגות אמיתית מתחילה בנחישות לעשות מה שאחרים מפחדים לעשות.

ז. סיפור עם מוסר השכל — הכהן שלא ברך בשמחה

בעיר אחת גרו שני כהנים: רבי אלעזר ורבי פנחס. שניהם עלו לדוכן בכל שבת לברך את הקהל. רבי אלעזר בירך בחיוניות וברמקה, בשמחה גלויה — וכל הקהל הרגיש שהברכה יורדת עליו כמטר. רבי פנחס בירך בשקט ובכובד ראש — ידיו פרושות, קולו אחיד, כאילו ממלא חובה.

שאל אחד מבני הקהל את הרב הזקן של העיר: “רבי, שניהם כהנים, שניהם אומרים אותן מילים — אז מדוע אחרי ברכתו של רבי אלעזר אני יוצא כשאני עולה על גבים, ואחרי ברכת רבי פנחס אני יוצא אדיש?”

השיב הרב: “לך ושאל את שניהם: מה אתה מרגיש כשאתה עולה לדוכן?”

הלך האיש. שאל את רבי אלעזר. ענה: “בכל פעם שאני עולה לדוכן, אני נזכר שאני רק צינור. הברכה אינה שלי — היא של הקב”ה. ואני אוהב כל כך את האנשים העומדים לפני, את הזקן בשורה הראשונה שיש לו עינים מלאות תקווה, את הילד שמסתכל בי ולא יודע מה זה ‘דוכן’ — ואני חושב: אני רוצה שהברכה תגיע לכל אחד מהם. ממש אליהם.”

שאל את רבי פנחס. ענה: “כשאני עולה לדוכן, אני מתרכז שלא אטעה במילים, שידי יהיו בתנוחה הנכונה, שקולי יישמע — שאמלא את חובתי כראוי.”

חזר האיש לרב הזקן וסיפר. אמר הרב: “ועכשיו אתה מבין. רבי פנחס מברך נכון — אבל הוא מברך את הקב”ה שישמע אותו. רבי אלעזר מברך את האנשים — ולכן הם מרגישים את הברכה.”

מוסר השכל: כל פעולה שעושים — תפילה, נתינת צדקה, לימוד תורה, ואף שיחת חברים — שאל את עצמך: בשביל מי אני עושה זאת? אם התשובה היא “בשביל עצמי” — הפעולה כשרה אבל קרה. אם התשובה היא “בשביל הזולת, בשביל הקב”ה” — אז הפעולה חיה ומחייה.

הגמרא בסוטה (לח:) אומרת בפירוש: “כהן שאינו אוהב את הציבור — לא ישא את כפיו.” לא מספיק שתהיה כהן. לא מספיק שתדע את הנוסח. צריך לאהוב.

ח. הלכות נוספות הנלמדות מהפרשה

הלכות נזיר

שתיית יין: נזיר אסור בכל היוצא מן הגפן — יין, חומץ יין, ענבים לחים ויבשים, וחרצנים וזגין. כל אלה בכלל איסור הנזירות (רמב”ם, הלכות נזירות א, א-ב). למה? כי הגפן מסמלת את עולם התענוג — ונזיר מסתלק ממנו לגמרי.

גידול שיער: בכל ימי נזירותו, הנזיר אסור לגלח שיערו. “קדוש יהיה גדל פרע שיער ראשו.” הפאה הגדלה מסמלת שינוי חיצוני — סימן לכולם שהאדם הזה בתהליך של התעלות.

טומאת מת: אפילו למת מצווה — אפילו לאביו ואמו — אסור הנזיר להיטמא. זהו חומר גדול יותר מכהן הדיוט (שמותר להיטמא לשבעה קרוביו) ושווה לכהן גדול (שאסור בטומאה אפילו לאביו).

נזיר שנטמא: נזיר שנטמא — מגלח ומביא קרבן, ומתחיל ספירתו מחדש. מכאן הלכה למעשה: כל קלקול רוחני מחייב “איפוס” ותחילה חדשה — אין להמשיך כאילו כלום לא קרה.

הלכות ברכת כהנים

מתי מברכים? בשחרית, מוסף, ומנחה. בחו”ל — רק ביום טוב (מנהג אשכנז), בארץ ישראל — בכל יום. הטעם לנהגו השונה של חו”ל: כהן שדעתו טרודה (שמא חזר משוק) — ברכתו אינה שלמה. ביום טוב — שמחה בלב.

הכנת הכהן: הכהן צריך לרחוץ ידיו לפני נשיאת כפים (הלוי מסייע לו). אסור לו לנעול נעליים בזמן הברכה (זכר לאמירה “של נעלך מעל רגלך”). פניו אל הקהל, גבו לארון הקודש.

“ושמו את שמי על בני ישראל” — מכאן שהכהנים “שמים שם ה'” על ישראל. ופוסק הרמב”ם: “ואני אברכם” — הקב”ה מאשר ומחתים על ברכת הכהנים. הכהן מברך — והקב”ה מקיים.

ט. פירוש יפה — מדוע פרשת נשא לאחר שבועות?

פרשת נשא נקראת תמיד בשבת שאחרי חג השבועות — חג מתן תורה. יש בכך רמז עמוק:

לאחר שמקבלים את התורה — מיד מגיעה השאלה: כיצד חיים עמה? פרשת נשא עונה:

• בסדר ובארגון (משא הלוויים — כל אחד בתפקידו)
• בטהרה (גירוש טמאים — שמירה על הקדושה)
• בשלום הבית (פרשת הסוטה — הקב”ה מוחק שמו לשם שלום)
• בנדר ובמסירות (הנזיר — מי שרוצה להוסיף קדושה)
• בברכה ואהבה (ברכת כהנים)
• בנתינה ושמחה (קרבנות הנשיאים)

כלומר: קבלת התורה היא הרגע הגדול — אבל החיים עם התורה הם המבחן האמיתי. פרשת נשא היא ה”הדרכה לשימוש” שלאחר מעמד הר סיני.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל כתב בספרו “עולת ראיה” על ברכת כהנים: “ברכת ה’ שאנו מקבלים בחגיגות — ברכת כהנים היא — צריכה לרדת לפרטי החיים. לבית, למשפחה, לעבודה, לשאיפות. תורה שאינה יורדת לחיים — כאילו לא ניתנה.”

י. מחשבה לסיום — “וישם לך שלום”

המילה האחרונה של ברכת כהנים — ובעצם אחת המילים האחרונות של פרשת נשא — היא “שָׁלוֹם.”

לא “כוח”, לא “ניצחון”, לא “עושר”. שלום.

חז”ל שאלו: מה הנותן לנו שלום? ועונה המשנה באבות (ב, ד): “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות.” ובמשנה אחרת (פרק ג): “הוי מתלמידיו של אהרן — אוהב שלום ורודף שלום.”

אהרן הכהן — הוא שהוריש לבניו את ברכת כהנים. ומדוע הוא זכה? כי הוא עצמו חי את הברכה. הוא אהב שלום, רדף שלום, עשה שלום בין בני אדם — ולכן ניתנה לו ולזרעו זכות לברך את ישראל לדורי דורות.

הלקח הסופי: אתה רוצה לברך? תחיה את הברכה. אתה רוצה לתת שלום? תהיה שלום. אין מברכים את מה שאין בך — ואין נותנים את מה שאין לך.

פרשת נשא — הפרשה הארוכה בתורה — מלמדת אותנו שהגדולה אינה בגובה ההר אלא בעמק הבקעה. לא בנשיאת הארון בלבד, אלא בנשיאת הקרשים באהבה. לא בברכה היוצאת מהפה בלבד, אלא בברכה היוצאת מהלב.

מקורות: תורה — ספר במדבר פרשת נשא | רש”י, רמב”ן, ספורנו, הרש”ר הירש | רמב”ם — הלכות נזירות, הלכות תפילה ונשיאת כפים | גמרא — סוטה, נדרים, תענית, עוקצין | מדרש במדבר רבה | משך חכמה | נצי”ב מוולוז’ין | הרב א”י קוק — עולת ראיה