בית יהודי הוא לא רק מקום מגורים; הוא ‘מקדש מעט’, כפי שאמרו חז”ל על הפסוק “הנני שולח מלאכי” (מלאכי ג, א) – שהשכינה שורה בביתו של אדם מישראל כאשר יש
בית יהודי הוא לא רק מקום מגורים; הוא ‘מקדש מעט’, כפי שאמרו חז”ל על הפסוק “הנני שולח מלאכי” (מלאכי ג, א) – שהשכינה שורה בביתו של אדם מישראל כאשר יש
אנו ניצבים כיום בפני אתגר אחד גדול – כיצד אפשר לחיות חיים של משמעות בעולם רדוף של חומריות, הסחות דעת ורעש אינסופי? התשובה, על פי משנתו של רבי נחמן מברסלב
כולנו מכירים את הסיפור המקראי: דוד הנער, הרועה הקטן, יוצא לקרב מול גוליית הענק הפלישתי, חמוש במקלו ובקלעו, ונוגח אותו. הסיפור הזה, הנקרא בספר שמואל, אינו רק סיפור היסטורי עתיק;
הרבה אנשים מתלוננים על תפילה: היא ארוכה מדי, היא נראית כמכאנית, חסרת רגש, או שהיא לא נענית. התפיסה הזו נבעה מתוך אובדן משמעות. התפילה אינה רשימת בקשות יבשה; היא כלי
השפה היא המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאנושות, אך היא גם הנשק המסוכן ביותר. חז”ל השוו את כוחה ללשון הרע, שיכולה להרוג שלושה: האומרו, המקבלו, והנידון עליו. כמה פעמים אמרתם הערה
הגמרא במסכת חגיגה (דף י”ד ע”ב) מספרת מעשה מystery: “ארבעה נכנסו לפרדס, ואלו הן: בן עזאי, בן זומא, אחר, ורבי עקיבא”. הפרדס אינו גן פירות; הוא מייצג את עולם הסודות
בלב ליבו של חודש אייר, מסתתר מועד קטן, כמעט נשכח, הנושא עימו מסר אדיר על כוחה של תשובה ועל ההזדמנות השנייה בחיים. מדובר ב’פסח שני’ – יום ייחודי בלוח השנה
“גדולה השגחה פרטית” – כך לימדו אותנו חז”ל. אבל מה קורה כאשר אנו עדים לאסונות, תאונות, מחלות קשות? האם הקב”ה באמת משגיח על כל פרט ופרט? התשובה היא כן מוחלט,
“נפשי חולת אהבתך” – כולנו מחפשים משמעות. יותר מכסף, יותר מכבוד, אנו מחפשים תשובה לשאלה: לשם מה אנחנו כאן? מה הייעוד הייחודי שלנו? העולם מציע מאות גישות, אבל היהדות נותנת
פרשת ואתחנן היא אחת הפרשות המרכזיות בספר דברים, ובה משה רבנו מתחנן להיכנס לארץ ישראל. הוא מבקש, מתחנן, נושא תפילות. והקב”ה מסרב: “רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר






