מ: “ונתתי גשמיכם – פיזיקה
בעתם” – הבטחות התורה
לאמונה סדורה
[“מלאכים”, “כוכבים”, “ניסים נוגדי חוקי טבע”,
“כישוף”, “שדים”, “אלוהים אחרים” ו”עזאזל”]
סיון תש”פ. מעודכן: כסליו תשפ”א
להורדה לחץ כאן – מ”ונתתי גשמיכם בעתם” לאמונה…
א. הקדמה
כיום מסתמן (ב”קהילה המדעית”), כי להתרחשות אשר את “חוקי הטבע” נוגדת (“נס”) – תיעוד לא נמצא (יעוי’ ויקיפד’: קרן החינוך של ג’יימס רנדי ואתגר מיליון הדולר להוכחת העל־טבעי( .
כן גם “משאבי הטבע” (כהמים, התבואה, פירות האילן וחיי האדם, משנה, ר”ה טז’.) אותם התורה, לפי מעשינו, לנו הבטיחתם (“והיה אם שמע תשמעו… ונתתי מטר ארצכם…”, דבר‘ יא’ יג’, “אם בחקתי תלכו… ונתתי גשמיכם בעתם…”, ויק’ כב’, “והיה אם שמוע תשמע… ובאו עליך כל הברכות”, דבר’ כב’), מדרכי “חוקי הטבע” (הפיזיקה – מתימטיקה, הכימיה, ביולוגיה רפואה והנדסה…) הרי במאומה לא יסטו (אפילו ה”גשם” כולו פיזיקלי, יעוי’ ויקיפ’ ו”מטח”: “חיזוי מזג אויר”, מטח : “חקר תהליכי יצירת גשם בעננים”. גבי כל אשר למדע עדיין צפון, יעוי’ הער’ 5 וגם סו”ס ו’.).
ואכן גם הראשונים: “אחת דתם” בזה… (יעוי’ סי’ ה’),
היאך א”כ, מ”זכויותנו” יבואו ?
ר’ יוחנן ור’ יהוד’ מרב: לכאור’: שאין לישראל “מזל”.
אך רש”י “אין”, כההבנה העולה מהמשך הסוג’ ביארם: כשמואל כר’ עקיבא: ש”זכות” ממנו תציל (כהפס’: “וצדקה תציל ממות”, משלי י’ ב’, שם ע”ב). ולכאורה, רק את ישראל (ככולא סוג’).
והגם שבמסקנת שתי הסוג’ “זכויות” ייזכו, זהות אינן:
אך מאחר שעכ”פ, בשתיהן “זכויות וחובות” פועלות: לשם מה “כפל מערכות” ?
אלא שמשמעותן שונה בתכלית לסוג’ דמזל, שלא כבסוג’ דר”ה, לא כל זכות את ה”מזל” תשנה (כניז’). הרי שלסוגי’ “מזל”, במותר – קורותיהם מהן (לא ממאזן “זכויות/חובות”).
ראב”ע כר’ יוח’, ר”י כרב בשבת: משאבי ישראל מ”הבטחות התורה” (אך לא מסוג’ ד”דין”. דלדיד’ אין הגויים על זכויותיהם נידונים, כדיובא כאן. ולההיא סוג’, כן).
שאר העמים – מן המזלות [לשונו, שמות כ’ ב- 2/3 פרושו לפס’ א’: “…כי ה’ ברא את העולם האמצעי. והוא מושל על העולם השפל כפי מה שיש במערכת מזל כל עם… כי כן חלק להם ה’ …והוציא ישראל מרשות המזלות להיות לו לעם נחלה. ובעבור זה אמרו קדמוננו אין מזל לישראל“.
כמו”כ בדבר’ ד’ יט’: “אשר חלק: דבר מנוסה הוא כי יש לכל עם ועם ככב ידוע ומזל… והשם שם לישראל מעלה גדולה להיות ה’ יועצם ולא ככב להם“.]
הרמ’: כסוגי’ ר”ה: ה”גמול” מ”דין” (מ”דין” האדם: פ”ג תשובה ה”ב. ביו”ט ראשון דר”ה, שם ה”ג).
ה”מזלות” יודעים את השפעותיהם אשר בעוה”ז הם משפיעים [כהפילוסופים, מו”נ ח”ב, סו”פ ה’ על הצמחים, המים, האש והאויר תחי’ י’. ה”כוחות” אשר מהם: הנפש הצמחית לכל צמח, הנפש החיונית לכל חי והנפש ההוגה לכל הוגה, ח”א עב’, “ודע”. כלי אשר ה’ את המציאות בו מנהיג שם ע’, “ודע”. חיים בעלי נפש שם, תחי’ עב’, בערוב ד”ה הראשון ודעה, משכילים ואת ה’ משיגים ח”ב, סו”פ ד’. תנועתו מורה כן, תחי’ ד’. מאשר סיבובית היא, י’ “וכן”. לאריסטו: ממחזוריהם השונים: שם “וכאשר”. לה’ משבחים תחי’ ה’. ל”מלאך” משתוקקים ד’, “וכאשר” ומשכילים לדעת ולהדמות למלאכים אשר מעליהם. שם “אבל”. מתכונותם אלו, גם ב פ”ג יסוה”ת ה”ט.
ואף שמהסוגי’ דשבת לא הזכיר, ראיות הביא:
וה”מלאכים” /”שכלים”: יועצי ה’ “פמליה”, פ”ו “אבל” קמא, במשמעות: “בי”ד” , ב”לענין” וב”אבל. חיים, מכירים את הבורא במאוד פ”ב יסוה”ת ה”ח’. הם שליחיו תחי’ “אבל”, רוצים ובוחרים בהנהגתו תמיד מו”נ שם פ”ז. “אמצעיים” בינו לבין הגלגלים סו”פ ד’, והנעתם מהם ו’, סוף “אבל” ובפ”ד, “וכאשר” ו”אבל”. “שכל” לכל גלגל אריסטו: ממהירותם השונה וכוונם, שם “וכאשר”. “אמצעיים” גם בינו לבין ברואיו ו’ תחי’ “אבל”. מנהיג את העולם באמצעותם בהמשך שם. הם כל “כוחות” שבעוה”ז סוף “אבל”.
[ויש להעיר: שככל ה”טבע” (החומר, ה”כוחות”), עפ”י חוקיהם פועלים (יעוי’ תחי’ המאמר). כמו”כ הגלגלים מחוקי הגרביטציה נעים. מה יוסיפו אלו ומה יגרעו ?
ואמנם ככלל, אין דיוני אלא בדברי השתלשלויות תושב”ע 2. אך מאחר שזה ענין מרכזי במאמר, בערוב סי’ ה’ יבואר.]
היוצא מדבריו: ה”גמול” אשר לבני האדם בדינם “נגזר”, בהשפעת המלאכים במעשי הכוכבים וממעשיהם בעולם, מגיע (דלא כמשמעות סוגי’ דשבת: שכוכבים הם הקובעים את קורות האדם. ו”זכות” עשויה מהם להפקיע).
הרמב”ן לכאו’ כהרמ’: שה”גמול” מ”דין” (דין האדם: תחי’ שעה”ג ודרשה לר”ה פ”ה).
אלא שעה”ת (ברא’ יז’ א’): שה”דין” (דישראל, במשמע), את ה”מזלות” מכריע (כשיט’ ר’ יוחנן ור’ יהודה, כרב בסוג’ דשבת משמע. ניז’. כלשונו: “כי אין מן הטבע שיבואו הגשמים בעתם בעבדנו הא-לקים… ובכולם תתנצח מערכת המזלות“. ובשמות (כ’ בערוב פס’ ג’): “כל אחת מן האומות ידעה כח המזל כפי משטרו על הארץ שלהם”… ו”…אשר חלק ה’ אלוקיך אותם לכל העמים (ניז’)… כי בעבור שחלק ה’ אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל” ו”ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם…”.
גבי ה”מלאכים”: סתורים דבריו (שם: “ידוע למקצתן שררה על האומות… שר מלכות יון ושר מלכות פרס“. כבדניאל י’ יג’ וכ’. וכבהמשך: “…שהיו העובדים מודים שהכח הגדול והיכולת הגמורה לק-ל עליון”. אלא שגם כתב: “וחשבו שיש להם יכולת בם להיטיב או להרע וכל אחד עובד לשר שלו…“. אלא ששוב (בסוף שם), כתב: “לשכלים הנבדלים אשר הם נפש למזלות כאשר היה בענין מעשה העגל…”. אך בשיט’ הרמ’ ליישבו ניתן: בשררתם ל”שליחותם”.
(דבריו לדבר’ יא’ יג’, לא לאפשרות הניסים נוגעים, אלא לאופן ה”גמול”. ידון בספרי: “מזל וטוב…”.)
היוצא מדבריו: את שיטתו ב”גמול” (ישראל) וב”מלאכים”, כהרמ’ ניתן להניחם.
אך את שיטתו גבי הכוכב’, בש”ס לא מצאתי וכאן לא אדון 2.
[“שדים” (- “רוחות” מתים), “הגדת עתידות” ו”עזאזל”, בהערה 3.]
הגם שעוול מלפניו ב”דין” אין (הרמ’ ח”ג מו”נ יז’, “יסוד”, וכדהסברא, דזה בין כלפי היחיד ובין כלפי הציבור, שהרי אין מקפח שכר כל בריה…), הרי “עיננו הרואות” פעמים שאינו כן !
ולמרות שלכאורה, כבר הסיק’ הגמ’ בזה (ברכ’ ז’. ב”צדיק שאינו גמור” וב”רשע שא”ג”), נזדקק הרמ’ וביאר: באשר אין המשקל בזה אלא לק-ל עליון. (כדמשמע שם, פ”ג תשובה ה”ב ופ”ח להקד’ לשמו”פ סוף “ואין”. [ יעוי’ ראב”ד, כ”מ ול”מ שם. תוס’ ר”ה טז’: “ונחתמין”. וכל שעה”ג לרמב”ן, על קושיא זו עולה. והדיונים בהם בספרי: “מזל וטוב…”).]
ולדרך שלא – רק בסי’ יא’ “שורשים להכות”, לה יחלו
הרמ’ פ”ח הקד’ לשמו”פ, “אך”, ח”ב מו”נ פכ”ט “והענין”:
כולם ב”טבע” הושמו, בששת ימי בראשית ומשם לזמנים אשר בו מופיעים משתלשלים. [בהתאמה גם לאשר במו”נ ח”א פע”ג, סוף הקד’ שישית ביאר: שכל ה”תופעות שבטבע” – מה”טבע”.
אמנם, הן בפרושו לאבות ה’ ו’ “אף” והן בח”ב מו”נ כט’ “והענין”, מובהק שה”מופתים” /”ניסים” אשר גם הם אז נבראו, סוג אחר הם, “מחודשים”. אלא שדיסציפלינה מוחלטת לו, כאומרנו. כלשונו במו”נ שם: “הדברים הללו… לא התמידו ולא נעשה טבע אחר, אלא כמו שאמרו ז”ל עולם כמנהגו הולך”. וכראייתו מברא”ר ה’ ה’, שמו”ר כא’ ו’, שאת קריעת הים כבר התנה, ב…”יקוו המים”, כאשר נבראו. (במדרש שלפנינו, עוד ניסים רבים שם מאוזכרים. בהמשך כאן אביאם.)
גם באבות (שם) כ”כ והוסיף גם את בקיעת הירדן ליהושע, לאליהו בשעתו ולאלישע. כמו”כ פי’ את עמידת השמש ליהושע ונקט כי כל ה”ניסים” כלם, בין השמשות נבראו, כדבריו הניז’.
אמנם מלשונו: “לא התמידו ולא נעשה טבע אחר”, ניתן היה להסיק כי אותם “ניסים” מחוץ ל”טבע” היו, רק שלא המשיכו תמיד להיות כן. אלא שמהמשך דבריו מובהק כי כולם ב”טבע” היו.
אמנם, אין זה סוד, שאת הפיזיקה אשר רק החלה לעלות כ- 300 שנים אחרי מותו, לא ידע. לכן, אין לתמוה באשר חשב ש”ניסים” פועלים אחרת מהטבע הרגיל, כדבריו. אלא אדרבא, “פאר” הוא לנו וכרז”ל (יובאו בהמשך כאן) לנו באשר לפני יותר מ- 800 שנים, בפילסופו השכלי, באותה דיאגנוזה אשר לא הגיעתה כל ה”קהילה המדעית”, טרם 200 שנה לפנינו, אחז. (יעוי’ ויקיפ’ “חוק טבע”, “השינוי במעמדם של חוקי הטבע”, שהבנת ה”טבע” ב”חוקים”, אז היה.)]
ולכאורה, פועל הוא “בד בבד” עם ה”מזלות” אשר על כל העולם משפיעים, כשיטתי’.
לכאורה: להוציא מעשי ה”אדם”, דמ”בחירתו” (הקד’ לשמו”פ הניז’, “וכלל” ו”ואחר”. פ”ה תשובה וח”ג מו”נ פי”ז “יסוד”) ובעצם כמו”כ, מעשי כל החי (מו”נ, שם). אך בסי’ ו’ ו-ט’ יתברר כי ב”ידיעת ה'” מראש, כולם.
הרמב”ן שמות יג’ סוף טז’: כל קורות וגמול של ישראל – “נס” [כלשונו: “…דברנו ומקרינו (ומשמע שהכוונה ל: “ישראל”), שכלם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד”].
אך בברא’ יז’ א’: עכ”פ, מ”מנהגו של עולם” – שינוי לא יהיה [כדבריו: שה”ניסים” אשר לאבותינו נעשו, כמו”כ “גמולנו” (המשאבים הניז’), אשר בפרשיות “אם בחקותי” ו”והיה כי תבא” לנו מובטח, אחר שאין זה מן הטבע, שבזמן זכייתנו יבוא, הרי כולם “ניסים”. אלא שממנהגו של עולם, לא ישנו. יעוי’ גם לשונו, בחלקו אותם מ”ניסי מרע”ה”, תחי’ סי’ ח’.]
והנה שמצויה השקפתם זו כבר בחז”ל: מ”ניסי התורה” היו אשר ב”דרכי הטבע” פרשום:
עצמים בהם “ניסים” נעשו, את בריאתם לעש”ק ביה”ש, ייחסו:
הקשת, המן, [המטה], הכתב, השמיר, הלוחות, [פתיחת] פי הארץ, [פתיחת] פי האתון, [י”א] קברו של משה, [ומערה שעמד בו משה ואליהו]. [י”א בגדיו של אדה”ר] [ומקלו של אהרן שקדיו ופרחיו]. [פי הבאר], [המכתב]. [ר’ נחמיה משום אביו: אף האור והפרד.] [ר’ יאשיה משום אביו: אף אילו של א”א]. [ר’ יהודה:] אף ה”צבת (לבניית כלי המשכן). [וי”א: אף המזיקין]. [לפי סדר המכילתא הבאתים. וכל מילה אשר באחד מן המקורות, בדפוס טלמן אינה, בסוגריים שמתיה.]
[בפשטות: “דרך הטבע”.
אלא, שלדברי הרמ’ והרמב”ן (דעימיה), הרי גם ע”י המלאכים אשר מעליהם, מונעים הם, וזה כבר לא “רק חוקה”ט”, שכן אין אלו “פיזיקליים” !
האם ניתן להניח שמעורבים הם בתנועות הכוכבים, כאשר חוקי ה”גרויטציה” כ”מקרא צווח” עומדים ומעידים, כי עד היום תנועה אחרת, מעולם לא נחזתה ?
ודאי שאת המציאות להכחיש, לא נוכל ! ה”מלאכים”, את ה”גלגלים” (“מזלות”/ “כוכבים”) – מ”מסילותיהם” – לא יסיטו (יעוי’ סי’ א’. אכן בסי’ יד’ (ס’ ד’, בטעויות היוונים: 1 ו- 2) ניווכח שאינם מונעים אלא ב”כוחות הטבע” עצמם, כאשר כבר בעצם בסי’ ג’ הבאתי),
הרי שלכאורה לא נותר אלא לתלות תפקידם במובן של: “שליחי ה’ (אשר אם כמובנם בתורה: הרי דומים מעשיהם למעשי בני האדם, אשר גם הם, רק ב”דרך הטבע” פועלים) !
ואם “שליחותם”, ואפילו המתוארת בתורה כ”תופעה” אשר “מן הטבע” חורגת כב”סדום” למשל – רק בדרך חוקה”ט היה (דלאור המובאות הנ”ל, הראשונים, וכאשר גם בהמשך הסי’ יעלה, שעיקר דעת רבותינו היא זו, וכיוצא בתחי’ סי’ ח’ ותחי’ יג’), אזי מה א”כ “פועלם” באופן “על טבעי” כ”מלאכים” ? ובעצם, היכן להם ימצא “מעשה” על טבעי ?
הרי ששוב, מדרך “חוקה”ט” לצאת לא יצאנו. ומה א”כ היה תפקידם כ”מלאכים” (מטאפיזיים) ?
למסקנתנו בסי’ יב’, נראה שהגעתם ונודעותם לבני אדם, הם עצמם “נוגדי חוקה”ט” ואף אם מעשיהם עפ”י חוקה”ט” היו, התערבותם כ”יצורים מטאפיזיים” – נוגדת חוקה”ט הייתה.
ומן הצד שאכן ל”חוקה”ט ” נגדו “ניסים” כאלו, וכדיוחל מסי’ יא’ יחל אישושו,
הרי ש”צד נוסף” יהיה הוא במאמרנו אשר אפשרותו אכן בסי יד’ תוסק.
והשתא דאתית להכי, מן הצד ש”נגד חוקה”ט” לא היה, עכ”פ כ: שליחי ה’ “על טיבעיים” מובנם (כאשר מעשיהם רק ב”דרך הטבע” היו), ולמסקנ’ בסי’ יד’, מתאפשר קיומם.
ואולי אפשר, שגם כל “חוקה”ט” בעצם ב”פיקודם” ובאחריותם (אכן כמשמעות תאורי הרמ’ והרמב”ן, סי’ ג’ הניז’) ?
אלא שזה, מפרשת “הבריאה”, משמע שאינו במשמע. אלא ההפך, שמשם ואלך עולם כמנהגו נוהג. וכדרך הצד דמ”חוקה”ט כל חריגה לא הייתה ובהם שינוי מעולם לא נחזה (סי’ א’ הניז’).
נמצא, כי לא נותר להבין שלטונם ופועלם של “מלאכים אלא רק כ: “שליחי ה'”, כתיאורים בתורה (ניז’), ].
שאת קריעת הים, ה’ עימו כבר התנה. (ראיה שם, משמות יד’ כז’: “ויט משה את ידו… וישב הים… לאיתנו”).
ר’ ירמי’ ב”א (ברא”ר שם): שעם “משאבי הטבע” התנה ה’ את מעשי ניסיהם:
את קריעת הים. את שתיקת שמים וארץ בשירת האזינו. את עמידת השמש והירח לפני יהושע. את כלכלת אליהו ע”י העורבים. את האור אשר לחנניה מישאל ועזריה לא הזיקה. את אי הזקת האריות לדניאל. את פתיחת השמים לקול יחזקאל ואת הקאת הדג את יונה.
[ויש להעיר:
היוצא מכל אלו: לשיטת רבותינו הראשונים, מסתמנת דרך בחז”ל, שה”ניסים” וה”גמול”, מ”ששת ימי בראשית”, ב”דרך הטבע” לנו מגיעים.
[חילוקו של הרמב”ן ב”ניסי מרע”ה”, בסי’ ח’, כניז’.]
לאפשרות ה”ניסים” במקומות ב”מח” האנושי (בשאר “מוחות” ובטבע בכלל), בהן מיפוי עד כה לא צלח
אלא, שהן לדברי הרמב”ן: שממנהגו של עולם לא ישונה, והן לדברי הרמ’: שמששת ימי בראשית עפ”י חוקה”ט משתלשלים המשאבים (סי’ ה’), יקשה:
כמו”כ, “מבול” לעולם, השחתת סדום (תשו’ שם), בלא התערבות (אפילו כדרך: “העלה כימה… ונטל שני כוכבים…”), איך נהיו ?
[בסתירה הנובעת מדין היחיד בפע”צ ודין ה”ציבור” (פ”ג תשו’ הב’), בספרי: “מזל וטוב…”]
גם לאבן עזרא (אשר בסוג’ ד”דין” לא יתחוור, כניז’, אלא רק) כ”הבטחות התורה” (כניז’), היאך יהיה ?
אכן לדידם, לא נותרת אלא ה”נוסחה” הנודעת (אבות ג’ טו’): “ידיעה” לעומת “בחירה” (כלשו’: “הכל צפוי והרשות נתונה”) כנקיטת הרמ’ (גבי ידיעת ה’ את בחירתנו, פ”ה תשו’ ה”ה והקד’ לשמו”פ פ”ח, מתחיל ב”ולא”).
[אמנם נראה כי אין זה אלא המפלט האחרון לפתרון.
ואף ש:
אלא, שזאת הנוסחה בעצם מונחת באותה נוסחה אשר מתחי’ סי’ ה’, לכל ה”ניסים” כבר הונחה.
אלא, שאותה לא אנחנו המצאנו. קשה היא במקומה בפילוסופיה, ואין דיוננו כאן בתחומים אחרים (כנ”ל 2). גם אינני בקי בו לדון.]
ולאפשרות שה”ניסים” במקומות ב”מח” האנושי (בשאר “מוחות”: החי, הצומח ואולי אפילו ה”דומם” (על dna של האדמות כבר דובר בעבר)) וב”טבע” בכלל, בהן מיפוי עד כה לא צלח, שם מתרחשים:
מאחר ש”מוח” האדם עדיין עד תום לא מופה, הרי שלכאורה ניסים אשר במעשי “בני האדם” או ה”חי” תלויים, יתכן כי מהתערבות ה’ ב”אותם מקומות” מתחוללים. (ואפילו ב”מח הצומח”, אם איתא שיש מקומות כאלה, ואפילו בדומם, הרי שבכולם אפשר ש”התערבות ה'” בהם “ניסים” תחולל.
ובזה, גם האפשרות של “ניסים מהתערבות ה'” (באותם מקומות), קיימת.
אלא, שככל שעובר הזמן בתולדות האנושות, מסתמן כי יותר ויותר מ”אותם מקומות” לאדם נחשפים והמקומות בהם אפשר נס, מתמעטים והולכים. הרי שאת האפשרות בהם לתלות, ממעט ה”זמן”.
ובכלל: וכי אין יכול ה’ “ניסים” לעשות, שלא כחוק”ט ? וכי “מי מעכב על ידו ?” והנה:
ומבלי להתייחס לאשר ל”תורה פיזיקלית כוללת” האנושות טרם הגיעה 5 באשר אולי בכך את כל אותם “ניסים” היה אפשר לתלות … שכן ביניהם כל קשר אין. [“מכניקת קוואנטים”, אינני יודע אם את כולם להסביר תוכל. ועכ”פ גם משמעות אפשרות זו, מגדר “נס” לא תפקע. יעוי’ דיוני בסי’ יג’ “מאידך” ס’ א’ בזה.]
אמנם הרמב”ן (ברא’ שם), את נסי משה רבינו: “קריעת הים, עשר המכות, המן, הבאר, וזולתם”, באשר כ”נגד הטבע” חישבם, משאר “ניסים” חילק (כלשונו: “מופתים משנים הטבע בפירסום… בשם המיוחד אשר הגיד לו”).
[ויש להעיר:
ואכן חילוקו (הנ”ל), בדרך זו של חז”ל, כמו”כ ברמ’, לא ניז’. (בו בסי’ יג’ אדון).
ומאחר ש:
מחד: שלמסורתנו (יעוי’ סי’ ז’), רחב תחום “ניסים הופכי הטבע” עשרת מונים, מאלו אשר הביא,
מאידך: העדרם, “מוחלט” הוא כהיום [יעוי’ בהקד’. אמנם, אם ב- 100%, הרי אין מי שיודע (שם). וזאת, לו אפילו רק מהסיבה הניז’ סוף הסי’ הקודם. יעוי’ גם ויקיפ’: “חוק טבע”, ב:”השינוי במעמדם של חוקי הטבע”, ו”מדע”, ב:”שינויים בתפיסת המושג מדע במהלך ההיסטוריה”],
הרי שחוץ מההנחה המפורסמת, של “התמעטות הדורות”, לתלותם באחרת, לכאורה לא נשאר…
והנה, בדברי רבה על ר’ יהודה (תענית כד’ ב’)
ובדברי אביי על רבה ורב חסדא (מו”ק כח’.),
שינוי בין הדורות משתמע (כמסקנתי בספרי: “מזל וטוב…”). וממנו, בקל ניתן גם לקבל, שכאלה אשר בימי קדם היו, בדורותינו אינם…
חתני הגאון: ר’ אבי רוזנפלד, למאמר: “חומת ברזל נפסקה…” (ברכ’ לב’:), קשרו.
אלא שרבותינו, מ”חלוקה בין דורות” לא זכרו (סי’ ה’). הרי שלדידם: “ניסים” נגד חוקה”ט, לכאורה, מעולם לא היו (להוציא:דעת הרמב”ן הניז’, בנסי מש”ר).
לשון הרמ’ במצוות זעקה בעת צרה, (פ”א תעני’ ה”ב): “מצות עשה מה”ת… על כל צרה שתבא… כגון בצורת ודבר וארבה… זעקו עליהן והריעו… אבל אם לא יזעקו… אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם… הרי זו דרך אכזריות…”.
והרי מחוקה”ט כולן ומהן לשנות הרי בלתי אפשרי. וכי מה פשע מי שעכ”פ מהם לשנות לא יוכל ?
אלא, ש:
[רק שבאופן זה: “נס” “בעידנא”, לפום מסקנת הראשונים סי’ ג’, שנידונים מר”ה לר”ה, הרי שלא יקום. וזה:
אלא שלרבותינו, אשר מ”חלוקת דורות” לא זכרו (סי’ ה’), לדידם לכאורה נגד חוקה”ט, ניסים מעולם לא היו (להוציא: נסי מש”ר לרמב”ן, תחי’ סי’ ח’). על מה א”כ זעקו ?
כדאמרנו: – מ”ידיעה ובחירה” יישבנו (שם). “זעקת ישראל” מ”ידיעתו” מי גרע ?
אלא, שאת “זעקה” – כ”מקרעת גז”ד” (בעידנא), מחשבת הגמ’ (כר’ יצחק, שם, ע”ב. וכתשו’ השניה, אשר לכאן רלוונטית): “יפה צעקה לאדם… בין לאחר גז”ד”. הרי שלא כדרך ה”משאבים”, מיד עשויה היא להועיל ולבטל ה”דין” הקיים. (בתפילות והמופתים אשר בתענית, החל מדף יט’. אשר בעידנא (דלא כסוגי’ דר”ה) הועילו, בספרי: “מזל וטוב…” דיונם).
להזכיר: אופן התרחשות ה מן ה”זעקה”: “ידיעה ובחירה” בעידנא תבוא.
(דיון בכל התשובות לשאלת הגמ’ שם, אשר בתוס’ “כמאן” ובתוס’ שבת יב’: “רבי” מובאות, בספרי הנ”ל.)
לפני 75 שנה , המשיך “מייק התרנגול…”, תרנגול צעיר אשר נכרת מוחו, 18 חדשים לחיות ולגדול, ללא מוח יעוי’ ויקיפד’.
[ולמרות שתרמיות מדעיות בעבר כבר נתגלו (כמו: “איש פילדטאון”, יעוי’ ויקיפ’, מכון דוידסון, “רשימות מן התיבה הלבנה” ועוד. כמו”כ: “הכלב סנופי” שדווח ששובט ע”י המדען הואנג וו-סוק, באתר “הארץ” פורסם באופן סופי שזייף את כל מחקריו לתאי גזע והלה התפטר בדצממ’ 2005. הידען, ווי-נט וחדשות וולה). במקרה זה, אשר הצגתו לכל דורש כה מפורסמת הייתה, “בשורה האחרונה”, לכגון אלו, לא ייחסתיו].
ואף שלחלק מהתופעות, הסברים ודוגמאות ניתנו [כמו לפצע והזיהום. גבי “הליכה ללא ראש”, שם ו”מכון דוידסון” “האם יכולה תרנגולת לחייות בלי ראש ?”], יותר מיום או יומיים, “שיחזור”, למרות ניסיונות בכל רחבי העולם, עד היום, לא צלח (ב “חוסר ידע” בתחום, לא הייתי תולה, גם לא ניז’). בזה לבד יש כדי להצביע על “מצב פיזיולוגי” אשר אף למרבה הידע בו, מסתמן כי להגיעו, לא ניתן. (הרחבה בזה בחיבורי: “את האמת יסמן…”.)
כ”משולש ברמודה” וכד’, מציאויות מורכבות, אשר “סופיות” אינן. יעוי’ ויקיפ’.
אולי ממקרה זה לבד לנו נמצא, ש”נס נוגד חוקה”ט” אינו מופרך ?
מציאות “נפשותינו” – מנא לן ?
אכן, עד כה, טענה הגיונית להיות “נפש” מדעית, טרם שמעתי. והסיבה לכאורה פשוטה: מאיזה חומר הוא להשארתנו ?
ומאחר שעל “תחושה” של “חומר” לא שמענו (למען הוודאות: תנסו זאת להקיש ב”גוגל”), הרי ש”חומר” אינה. ומה ש”חומר” אינו, לכלל “מדעים מדויקים” לא הגיע (יעוי’ ויקיפ’: “מדעים מדויקים”. הרחבה: בנספח: “חיים לאחר השחיטה” לספרי: “עד שתצא נפשה”).
ומאחר שאת קיומנו להכחיש, טרם הגענו (להוציא מי שאת פרידריך ניטשה בתחילת ספרו: “מעבר לטוב ולרוע” ממש מבין. אני עכ”פ, זאת עדיין לא צלחתי).
ומאחר ש”התגלות ה'”, מסתבר שגם היא אינה “חומר”,
הרי שגם היא ל”חוקה”ט לא סותרת !
מחד:
מאידך:
הבהרה: “משאבי הגמול”, מאורעות כמו ה”מבול” ואולי אפילו “הפיכת סדום”, גם אם ב”דרך הטבע” הווצרותם אפשרית, ה”מטה” אשר ל”תנין” הפך – ב”תהליך טבעי” – לא ייקום ! [למותר לציין כי אפשרות היווצרותו ב”הליך טבעי”, המקביל להיווצרות “משאבי הגמול”, ברגע אחד – אינה מוכרת. ובמקרה של “תנין”, הרי גם המגבלה המוחלטת של “נפש מנלן ?” ישנה. כבהפניה בסוף סי’ יב’. (זאת בני השני יוסף נ”י הזכירני, אלא שבטענה: “מי אמר שהייתה ?”, רצה בני הגדול אהרון נ”י הערתו לדחות.)
ואף שב”מכניקה קוונטית” (ראה הפניה בהע’ 5) העירני החתן, הבח’ הגאון: גיא דיין מישיבת “תושיה”, שלכאור’ מוכרת. אמנם לאישוש טענה זו כעת לרדת לא אוכל, אבל מאחר שהסתברותה של זו עכ”פ כה רחוקה, הרי שגם זו ללא “התערבות א-לקית” (כמעט כבמקרה של “נגד חוקה”ט”), לא תיקום.
יש להעיר: להתעקש וגם בזה לנסות ולומר שאכן מששת ימי בראשית כבר אותם “מטות” לתנינים להפוך נתקנו (כבסי’ ה’), ובזה מה”סבירות הנמוכה” לאלו, לכאור’ לצאת (וכדרך: “ידיעה ובחירה” הניז’, כה”גמול” ו”שאר נסים” אשר לרמ’, לרמב”ן ולכל מבואות סי’ ה’ מסתמנים, ניז’), להועיל לא יועיל. שכן “דרך פיזיקלית” להיפוך כזה, מעין “להטוט” כבר אמרנו שאין.
ויש עוד להעיר: מזה גם דברי הרמ’, לומר שב”כישוף” אין “מדעם” – יאוששו. כי גם אם “נסים” דרך הטבע, כה”גמול” באים, באופן שאינו אפשרי בטבע, ליתא.
אלא שבאמת, ל”מעשה החרטומים בלהטיהם”, אשר “כישוף כישוף יקרא” [שם, יא’. אכן הן האונקלוס (הכיתוב הראשון ל”תושב”ע, אשר כבר עזרא הסופר קראו, כפי’ הגמ’ ל”מפרש”, מגי’ ג’. מנחמיה ח’ ח’. יעוי’ בספרי: “אמונה וחכמה…” סי’ מט’) והן הירוש’ (המיוחס ליונתן), מ”נס” המטה ומכישופם של ה”חרטומים”, לא שינו. גם המחבר, אשר בשלחנו (יו”ד קע”ט ו’), כדרך הרמ’ (פי”א עכו”ם טז’, פ”ד לפהמ”ש ע”ז, סוף “שאלו” וח”ג מו”נ, פכ”ט “ואחזור”) כתב: “ואע”פ שאין הדבר מועיל כלום”, בב”י סוף “מעונן”, כדעת חולקיו נקט, כלשון הרשב”א במיוחס’ רפג’: “ושמעתא כולה ליתא הכי”. והגר”א (ס”ק י”ג), מן הפס’ הנ”ל כשיטתם הכריח 6] באנו. לומר: שלא מ”ששת…” ולא כאפשרות ה”גמול”, אלא: “נס נוגד טבע” במשמע.
עד כאן עברתי בחטף. לניסים אשר מכאן ואילך עד סוף כל ה”ניסים” (האחרון”: “פח השמן”. יעוי’ סי ז’ ס’ 2), בכלליות אתייחס בהמשך.
[שאר ה”ניסים” מאותו מאמר, אשר רק במדרש מקורם, שלא מובהקים ב”פשט”, או שאינם “נס” מובהק, כאן לא הבאתים.]
[השאר, כמעשה: “חוני המעגל” (משנה שם, יט’. ובגמ’ כג’.), לא הבאתי, שכן כולם בחוקה”ט אפשריים.]
“צריכה האמת להאמר”: “עלמא הדין”, מ”מדעים מדויקים” אינו זז ואכן גם, על כזו מעולם לא שמענו. כיום, ממפה המדע שטחי ימים, יבשות, שמים וחלל, בסדרי גודל אשר בעבר על הדעת כלל לא עלו.
ואכן, אף ש”את עורו” הפך ה”מדע” כתהפוכות ה”אונטוגנזה”, רבותינו מלפני קצת פחות מ- 1000 שנים ובפרט אלו אשר כבר לפני 2000 שנה כך תפסו, באנליזה שלמדו, לא טעו. ועד לתפיסתה של “הקהילה המדעית” כיום (יעוי’ בהקד’), לא טעו.
אלא, ש”תורה מסיני” זה עדיין לא:
ועדיין בכל התחומים, המצבים והתהליכים אשר אינם ידועים, להיחקר ממשיכים ועד כה בשום תחום, המחקר לא הופסק.
ולמרות חכמתם, לידיעתנו כיום, בכמה מהם טעו:
ממילא, לא יוותרו הם, אם לא במתכונת סיפורי התורה (הניז’ סי’ ה’, במסק’ רבא), כ: “שליחי ה’” אשר הן אם בדרך חוקה”ט פועליהם (שם) והן אם לא (שם).
ולהווייתם באופן זה, ל”חוקה”ט”, לזה התנגדות ליתא, שכן אם אפילו “התגלויות ה'”, לחוקה”ט לא נגדו, סי’ יב’, “שליחים” שלו, מי גרע ?
הרי ש”קדושה” בהנחותיהם, אין. ולמרות צידקתם, באופן הכללי, יתכן ש”ניסים, נוגדי חוקה”ט היו. ובפרט, שב”כישוף” למסקנ’ היו (סי’ יג’ תחי’ “מאידך”).
אמנם בעיני, כבר מ”זמן עמדי על דעתי”, הפך כל ה”מושג”, ל”מעשה מרקחה” של סיפורי “עלילות” צדיקים, אשר בפרורי תורה בלולים (שכן לא אחת, בספריהם של “צדיקים נודעים” משתקפת “דחיית” התורה אותם ממנה, בעצם ה”בורות” אשר מחיבוריהם בזו המתודה, עולה. ו”לא שאני תוהה ח”ו על אותם המעשים…”. יתכן כי “מופתים” היו. אלא שאם “צדיקותם” – ל”תורה” לא הביאתם, הרי שגם “מופתיהם”, לא ממנה יבואו).
אלא שאותי, מס’ מקרים “מצמררים” קרו, כאשר דווקא ב”אמונה” וב”תורה” קשורים היו. ברובם, “צורה קיצונית” של “אי הסתברות”, הייתה (היינו: ששינוי מחוקה”ט מוכרח לא היה, כנ”ל סי’ ה’). אך באחד, אף יותר מזה… כולם בספריי: “ושבת עד” ו- “אנליזה…” כתובים.
[אעפ”כ, ב”גוגל” למשל, אפילו אחד שיעיד, יספר או יטען כזאת, לא מצאתי. ואולי, פשוט למקומות בהם כאלה מביאים, לא הגעתי.]
אחר כל זאת,
הרי של”ניסים” נוגדי חוקה”ט, משמעות חשובה – אין.
לעומדים על ה”דיסציפלינה המדעית” כה”קדומה”, ינעם.
אך עכ”פ נראה, שגם למצדדי הניסים ה”על טיבעיים”, מקור איתן בתושב”ע (כהשתלשלותה עד הגר”א גבי “כישוף”. סי’ יג’ ב”מאידך, ס’ א’), יש.
ומאידך, במציאות המדעית, כדי לשלול אפשרויות כאלו, בפרט כאשר חיינו בכלל פיזיקליים אינם (סי’ יב’) – אין.
הערות וציונים:
בתורה:
בעקידה ברא’ כב’ יא’.
ביציאת יעקב מבאר שבע שם, כח’ יב’.
למשה רבי’ מתוך הסנה שמות ב’ ב’.
לפני מחנה ישראל שם, יד’ יט’.
לשמור ולהביא את ישראל שם, כג’ כ’.
אחרי חטא העגל שם, לג’ ב’.
בנ”ך: יונתן:
תהיל’ כט’ א’: “הבו לה’ בני אלים” :”כיתי מלאכיא בני אלים”.
פט’ ז’: “כי מי בשחק יערוך לה’ ידמה לה’ בבני אלים”: “…דמשתוי לה’ דדמי לה’ באוכלוסי מלאכיא”.
איוב א’ ו’ ו- ב’ א’: “ויהי היום ויבואו בני הא-לקים להתייצב על ה'”: “כתי מלאכיא”.
לח’ ז’: “ויריעו כל בני א-לוקים” : “כתי מלאכיא”.
“בני הא-לוקים” ברא’ ו’ ב’, לאונקלוס ולמיו’ ליונתן: בני רברביא.
לרשב”י: “בני דייניא. …מקלל לכל מאן דקרא להון בני א-להיא“, ברא”ר כו’ אות ה’ וילקוט מג’ אות ו’.
ולכאורה בדבריו, יש לעיין: וכי לא זה כינויים באיוב ?
מסתבר, שלא הכינוי התנכי לו הפריע. מסתבר שתפיסה הדומה לטענה בה עסק פרופ’ קאסוטו (השוואת פר’ “בני הא-לקים” לתפיסות עמי המזרח הקדום, “ספרות מקראית…” ח”א 103), נפצה וממנה לפרש התורה באו.
[ניתוח ה”מסות” הללו, בספרי: “אנליזה…”.]
לפדר”א פ’ כב’, “מלאכים שנפלו מה”ש ממקום קדושתם”. מתואר במדרש אבכיר. מובא ילקוט מד’. אכן ביומא סז’: “ת”ר עזאזל… תנא דבי ר’ ישמעאל עזאזל שמכפר על מעשה עוזה ועזאל. רש”י: “…ועליהם נאמר ויראו בני הא-לקים את בנות האדם”. ובנידה סא’. “סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי היו”. רש”י: “…שני מלאכים שירדו בדור אנוש”.
“שטן”: איוב א’ ו’-יב’ ו- ב’ א’-ז’.
“מיכאל”: בדניאל, י’ יג’ ו- כא’. ופי”ב א’.
“גבריאל”: שם, ח’ טז’ ו- ט’ כא’.
בריאתם: לר’ יוחנן (ילקוט ה’ “יהי ערב” מתהיל’ קד’: “המקרה במים… עושה מלאכיו רוחות) ופדר”א פ”ד: יום שני.
לר’ חנינא (ילק’ שם): יום חמישי.
באזהרת ע”ז לרמ’ פ”ב עכו”ם ה”א. ח”ב מו”נ תחי’ פ”ו, שהפס’ “א-לקי האלהים” עליהם מוסב.
ולרמב”ן הם המין הראשון באזהרת ב”לא יהיה לך…”, בפרושו לשמות כ’ ג’.
[ויש לציין: במסקנותיהם בכלל “דרשה חדשה” (מאחרי התלמוד. כהמובא בספרי: “לסילופים אף…”) – ליתא. כולם “היסק” גרידא.]
אם נמצא ייחוס “כוח” ל”אלוהות”, בתורה:
בדברי יתרו: “כי גדול ה’ מכל האלהים” (שמות יח’ יא’), אף שאותם פי האונק’ כ”ולית אלה בר מניה” [כדרכו שלא להותיר שום אפשרות של יחס בינו לבין העולם הגשמי. יעוי’ אפילו בפרושו לשמות, לא’ יז’: “ביני ובין בני ישראל”.], לא תמיד מוכרח כדרך “מקרא” אשר מדי פשוטו” – יצא (יעוי’ בארוכה בספרי: “אמונה וחכמה…”). והנה המכילתא ב”השוואה” פרשתם.
אלא ש”תכני התורה” מדברי “גוי” מי ילפינן ?
בדברי מרע”ה: “אלהי האלהים ואדוני האדונים…” (דבר’ י’ יז’), לכאורה לפרשו ניתן רק עם המשכו: “…אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד” (דבר’ י’ יז’). והוא: כמושל ל”שופטים” כמו שפורש שהוא אדון למלכים, באונק’ ובמכו’ יונתן. ואכן כך הוא ב”ספרי” המובא בילקוט תתנו’: “והשני חול” (כאשר מוכרח שאין כוונתו ל”האלהים” אלא ל”אלהי”).
אך מאידך, גם לא מחוייב ש”לשון תורה” היא: דברי מרע”ה בדבר’, אפשר שאינם אלא מ”לשונו המדוברת” – “לשון עצמו” [כדמשמע דבר’ א’ ה’ “…הועיל משה באר את התורה”, כדברי הרמב”ן, תחי’ פתיחתו לתו’: שבזה הספר, “כמספר דברים בלשון אמרם”. וכדאכן בדבר’, לכה”פ עד סו”פ ט’, משמע.] אשר מחינוכו בבית פרעה נתהוותה, כאשר מתרבות התורה, שונה לגמרי הייתה (ממאמרי: “כתיבת ספר…”).
ולהפך: בדבר’ ד’ לה’: “אתה הראת לדעת כי ה’… אין עוד מלבדו”. [מאשר מפס’ זה הסיק הרמ’, שלא תסתיים “ידיעת ה'” אלא בכוון השכל האנושי (בספרי: “ושבת עד”, תחי’ ח”ב), נגיעה לעניינו, אין.]
ושם: לב’ לט’: “ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי”. אכן מכאן הוכחת המדרש אשר בילקוט (תהיל’ תתנב’ “כי”), שאין.
אלא שבנ”ך לכאורה “אלהות” להם משתמעת וכפי שגם במיו’ ליונתן, משתמע:
תהיל’ צה’ ג’: “כי א-ל גדול ה’ ומלך גדול על כל אלהים”.
צו’ ד’: “נורא הוא על כל אלהים”.
אמנם, מהמשך דבריו: “כי כל אלהי העמים אלילים וה’ שמים עשה” לכאורה, בהם אין “מדעם” (כמסקנ’ בחילוק שבין סה”ת להנ”ך, בספרי: “אנליזה…”).
אלא שמהמשך מזמוריו שם, משמע שכן:
צז’ ז’: “יבשו כל עובדי פסל המתהללים באלילים השתחוו לו כל אלהים“
ושם, ט’: “כי אתה ה’ עליון על כל הארץ מאד נעלית על כל אלהים“.
אלא, שאף אם מלשונו כך משתמע – בתורה משמעות, הן כזו והן של ביטול (כאצלו, נ”ל), נעדרת (כנ”ל).
וא”כ, לא נותר אלא ב”לשון עצמו” אשר ל”תרבות התקופה” מתייחסת (כמסקנתי בכתיבת ה”נביאים”, בספרי: “אמונה וחכמה…” סי’ לז’. וכבדברנו הנ”ל בדברי מרע”ה), את משמעות דבריו לתלות. בפרט אם את ה”תרבות” אליה פונה הוא, בחשבון ניקח. ובפרט כאשר חוץ מ”אלו הביטויים”, בכל הספר, מלבד ה’ – אין.
ממילא, מכאן להמציא את אשר בתורה אינו – לא נוכל.
ואכן בתושב”ע, אלוהות להם, “מאן דכר שמיה ?”
[הרמב”ן (שמות כ’ תחי’ ג’, “הראשונים החלו”), את כל אלו המקראות גבי ה”מלאכים” פי’. אלא ש:
“שדים”
בתורה ויקרא יז’ ז’: משמע: ש”אלוהים אחרים” ממש הם “…לשעירים אשר הם זונים אחריהם”. באונקלוס ובמיו’ ליונתן: “שדים”.
דבר’ לב’ יז’: “…לא אלוה” אונקלוס, המיו’ ליונתן, הירושל’: “…דלית בהון צרוך/ מדעם/ ממש”.
בתלמוד: “רוח”, בעל כוח הוא ילקוט האזינו, תתקמ”ה “יקניאוהו”: “נכנס לאדם וכופה אותו…”, כהמשנה וגמ’ גיטין סז’: “מי שאחזו קורדייקוס… הא קמ”ל דהא רוחא..”. מרש”י סנהדר’ סה’. “במקטר לשד: שמקטר לפני השד הממונה על אותו דבר”, אינו אומר שיש בו מדעם.
שומעין מאחורי הפרגוד כמלאכי השרת ברייתא בחגי’ טז’.
עובדים אותם סנהד’ סד’.
ונקראים גם “מזיקין”.
הרמ’ פ”ב גירוש’ יד’: מעמדת התלמוד (הניז’), בסופו של דבר, לא זז [אף שבפהמ”ש כבמו”נ (יעוי’ סי’ יג’, ושם: “מאידך” ס’ א’), כ”כזב” חישבם. כלשונו: “…והשדים והגדת העתידות ומעונן ומנחש על כל מיניהם ושאלת המתים… ולא ידעו שהם כזבים“. גם מסקנתו הדומה גבי “כישוף” הניז’, מתושב”ע נדחתה (שם והע’ 6 )].
הרמב”ן (שמות, כ’ סוף ג’): לסתירת דבריו גם בזה, כגבי שררת ה”מלאכים”, סו”ס ג’: [כלשונו: “השדים שהם רוחות …גם מהם יש ממונים על האומות…”. לומר: חלק מהם (כפי שגבי המלאכים אשר על האומות שוררים, סו”ס ג’, כתב). אלא שמיד גם כתב: “ובזה אמר הכתוב יזבחו לשדים לא אלוה… לעג להם הכתוב …שאינם אלוה כלל. כלומר שאינם כמלאכים הנקראים אלוה…”.
וכבכתבו עליהם כבר קודם, בדבריו למין השני דע”ז : “צבא השמים”, שמות כ’ ג’: בתחילה כתב: “נביאי שקר מגידים להם מן העתידות ומודיעים קצת הבאות עליהם בחכמת הקסם והניחוש… ומיד: …כי יש גם למזלות, שדים שוכנים באויר כמלאכים בשמים יודעים בעתידות“],
אחר שלתלמוד קיימים הם (כנ”ל), יותר ממשמעות רעיונית, ליתא (כהרמ’ הניז’ וכדוג’ המחבר ל”כישוף” בשולחנו, המובא סי’ יג’ ושם: “מאידך”, א’).
וממילא, מדבריו נותר:
ומניין שכ”מלאכים” הם ?
ומניין שלאותם “מגידים”, את הקסם ואת העתידות מגלים ?
הנה בברכות (יח’: יט’. הביא תוס’ ר”ה טז’. “בפסח”): שבביה”ק ניתן את שיחות “רוחות המתים” אשר את העתיד יודעים, לשמוע. וכבברייתא (חגי’ הניז’) מובא.
הרי שאת דברי “רוחות” (שדים, כניז’), לבני אדם – מצאנו.
והנה אף מאיכותם (ביחס ל”מלאכים”, שם) מובא: כנפיים להם. טסין מסוה”ע ועד סופו ושומעין… כמלאכי השרת. אוכלין ושותין, פרין ורבין ומתים כבב”א. וכן: ישנים ומוציאין רעי, כמסק’ התוס’ “כב”א”.
אכן, לא “אלוה” כתב הרמב”ן (שם), אלא: “שדים”/ “רוחות”.
[ויש להעיר:
גם מהיכנסם באדם כתיאור הילקוט, כך לא משמע !
גם לכגון זה בספרי: “אנליזה…” התייחסות יש. ]
“עזאזל”
הפדר”א (סוף מו’ מובא בילקוט תקעח’), מביאו הרמב”ן (ויק’ טז’ ח’): מזההו כ”סמאל”.
מיהו ?
[ויש להעיר: שלר’ יהודה אח ר’ סלע, יומא כ’. אין הוא יכול ביוה”כ לקטרג. שלא כבפדר”א.]
הרמב”ן (שם, אמצע ח’.): מושל הוא על מקומות, כוכבים, על ה”רעות”, על עם “עשו” (שעיר) ועל ה”שדים”. רק ש”קבלת אלוהותו” אסרה התורה.
לדבריו, הרי ממש “אלוהים אחרים”, באו לכאן (לא “בי”ד”/ “יועצי ה'”/ “שליחים”, כבסי’ ג’, אלא “ישות” אשר בשליטתה כולם), אתמהה ! ?
אלא שעל קיום “אלוהים אחרים”, לא שמענו ! יעוי’ הע’ 1, “אם נמצא ייחוס “כוח” ל”אלוהות” בתורה”.
אלא שהנה, במדרש פטירת משה (עמ’ 125 מ-129, כמו באחת הנוסחאות המובא בילקוט תתקס’ לא’ (“וילך”), אמצע “הן”):
“סמאל” (נכתב גם: “ס”א”) הוא “ראש השטנים” ועם “מיכאל” נועד (בפטירת מרע”ה). ה”שטן” עצמו, “מלאך בין “מלאכים” (איוב, ניז’. וכלר”ל ב”ב טז’. ד”מלאך המות” הוא).
הרי ש”אלוהים” (שם חול) אינו במשמע, אלא “מלאך”: “שטן”.
מה עניין “שעיר המשתלח” ?
ומאחר שבין ה”גורלות” מובהקת האחידות (ויק’ טז’ ח’ ובמשנה והגמ’ סב’. דלא כהאונק’, אשר ביניהם הפריד, תחי’ הע’ 1, שם: “דברי יתרו”),
הרי שבקל, שגם ל”שעיר המשתלח”, איזו “משמעות” (חוץ מ”הובלה”) יש. [דומה ל”מדרש רבי עקיבא” לצוויי התורה ב”פרקי הדין”, ר”ה טז’. הר”ן (ג’. בדפי הרי”ף ד”ה “מתני’), הריטב”א (ד”ה “תניא ר”ע כו'”) והרמב”ן (בדרשתו לר”ה פ”ה) הבינו שזהו מקורם.
כמו גם ב”לולב” ש”משמעות” נמצאה: (סוכה לז’:) “א”ר חמא בר עוקבא א”ר יוסי ברבי חנינא: מוליך ומביא כדי לעצור רוחות רעות…כדי לעצור טללים רעים.” מספרי: “מזל וטוב…”, סי’ ב’.]
ומאחר שעבודת “קרבן”, בו לא פורשה (מיד ידון),
מה, אם לא תוספת “זהירות” ו”השתדלות” בזמן “עבודת יוה”כ”, במשמע ?
ומאחר של”שטן”, מאת ה’ רשות (איוב א’ ו- ב’), הרי שממנו, שומה עלינו להיזהר. ומה אם לא “שוחד”, ב”בחינת זהירות” במשמע ?
ואכן, כהאונק’ (פס’ ח’) כתב הרמב”ן: שהראשון לשם ה’. אך השני אשר לעזאזל – לא לשמו.
ש”קרבן” – אינו.
בשמו: “עזאזל”, לא נמצא, כי אם מאופי וסוג המקום וכן סוג החטא עליו מכפר הוא.
בספרא כח’: “עזאזל: “מקום קשה בהרים”. “ארץ גזרה”: “בצוק”.
ביומא סז’: “ארץ גזרה“: “חתוכה”, “דבר המתגזר ויורד”, “אני גזרתיו ואין לך רשות להרהר…” ו”בצוק”.
“עזאזל”: “עז וקשה” ו”קשה שבהרים”. ולדבי ר’ ישמעאל: “שמכפר על מעשה עוזא ואזאל”.
במיתתו נחלקו:
בספרא כו’: “יעמד חי לפני ה’ מת”ל. לפי שנאמר (לשלח) [ושלח] אותו שלוחו למיתה. יכול שלוחו לחיים ת”ל יעמד חי לפני ה’ לכפר עליו הא כיצד עמידתו חי ומיתתו בצוק”.
באונק’: מיתה אין: “וישלח ית צפירא במדברא”.
במיוח’ ליונתן, המאוחר יותר: ג”כ המתה ליתא: “ויסוק צפרא על טווריא דבית חדורי וידחיניה רוח זיקא מן קדם ה’ וימות”.
בירושל’ ו’ ב’: “יעמד חי מלמד שהוא עתיד למות”.
בבבלי מ’: לא דייקו כן. אלא לשעת חיוב בחי דרשוהו.
במשנה סז’. “…דחפו לאחוריו והוא מתגלגל ויורד…” והרמ’ פ”ג עבודת יוה”כ ה”ז, מביאו.
אלא שלזה, לימוד אין. [הספרא אשר להתפרש יכול כהמעשה אשר במשנה, כן יכול להתפ’ כהמיו’ ליונתן. ובכלל: כבר מקדם מפורש באונק’ (מעזרא. מגי’ ג’. בספרי: “אמונה וחכמה…” סי’ כג’ ו- מט’).]
ומן תיאורו אשר משנה, ראיה גמורה להלכה, אינו. והנה גם מעשה ה”בבליים” במשנה סו’. עשו ובטלו.
אלא שיקשה: היאך הרגוהו [צער ב”ח דנקוט לאיסור תורה, כהגר”א חו”מ ערב’ יא’, יעוי’ ספרי: “עד שתצא…” וחבורתו, ודאי ב”ידו” כבבפרשת “רוצח” (במדבר לה’ פס’ כא’: “… הכהו בידו וימות…”). בספרי (סוף אות יד’) מובאים אופנים אילו: (דחפו) “דחקו”, “חנקו”, “בעטו” ו”דעכו”. יעוי’ ספרי “מעשי…”] ביוה”כ , א”ל שחייבין היו ?
– ממעשה הבבליים (אלכסנדריים, למסק’), הרי ש”כבוד ישראל” מובהק היה בכילויו (התעוקה מפורשת, שם). ובכלל “מגדר מלתא”, יבמ’ צ’: הוא, כמסק’ בספריי: “עד שתצא…” סי’ ד’ ו”עקירות…”.
אכן ראב”ע, ויק’ טז’ ח’: בשמו: רק לזיהוי המקום דן. ובהמתתו: מביא דעה שרק שולחהו במדבר, בדומה ל”ציפור המטהר”.
“ד”ר עמנואל וליקובסקי”. אשר את “קריעת הים”, ביצירותיו ה”מופתיות”, במציאות לאשש צלח.
באותה תקופה, עם התפתחות “ביקורת המקרא” אשר לזכרוני, בוורשא החלה ומשם גם לכל העולם התקדמה, “קריעת הים”, בעולם האקדמי, כאגדה נתפסה. ובעבודתו אותה כ”כמה מפות חובקות עולם”, לפרסה צלח:
מהם הצליח את אפשרותה הפיזיקלית ואת היותה ב”נקודת זמן” מדוייקת ב”כרונולוגיה המקראית”, להראות.
כמו”כ, את “שמש בגבעון דום” ליהושע, (ויקיפ’: תחי’ “עמנואל וליקובסקי”, תחי’ “עולמות מתנגשים”, מטח: “התאוריות של כדה”א: וליקובסקי בהתנגשות”, שם: “עולמות בהתנגשות”, “מדהימות”)
אעפ”כ, לזמן הכרונולוגי של “יציאת מצרים”, בחלק ספריו אשר בהם עיינתי (“עולמות מתנגשים”, “ארץ רעשה” ו”לפני עלות השחר”) – לא הגיע. (“נקודת הזמן” אליה הגיע: מוקדם 200 שנה.
[אצל חוקרים אחרים, במבואות בהם משמע שכן הגיע, באקראי נתקלתי (ויעוי’ כאן הע’ 3). אלא שבכל מקרה:
כך שהסיפור המקראי עצמו, ל”נס” כשאר “נסי התורה”, שם מתייחס.
[ויש להעיר:
לפרשיות אשר מהן ל”אנליזה” על “מציאות התורה” ניתן לנסות להגיע, בספרי: “אנליזה…”.
יעוי’ “ויקיפד’, בתחילת כל אחד מהמאמרים הבאים: “עקרון האי-ודאות”, “דואליות גל-חלקיק”, “מכניקת הקוונטים”, “פרוש העולמות המרובים”, “פרשנות קופנהגן”, “תאוריות משתנים חבויים”, “תאוריית גיררדי- רימיני-ובר”, ו”תאוריית דה ברוי-בוהם”.
יעוי’ גם סו”ס ו’.
למסקנתו (אחרי כל ה”חזל’ים”, כל הראשונים וכל חשבונות…), “כישוף” לדידה קיים. גם אם “שטות” הוא – “זאת התורה”. וכהכלל הצבאי: “יש רצוי ויש… מצוי”. ומשערני שגם לדידו, “רצוי” היה הפשוט יותר, שהייתה עמדתה כהפילוסופיה. אך “מצוי”: שלא !
ובכ”ז, היאך נקבלה ?
נקודת המוצא של רבים, שיותר מ”אמונה פגאנית” ב”כישוף” אין. לאומת זאת: “ניסי משה”, “אמת צרופה” יחשבו. וההבדל ברור: מאמינים אנו בהשגחת הבורא על ישראל.
אלא שלאותה “אמונה”, במה קלה תפיסת “ניסי ה'” לישראל” מנסיו למכשפי אוה”ע (שאלה אשר שכני היקר, הרה”ג, ר’ חיים ראז שליט”א (חוקר, מחבר ספרים), כבר לפני כמה שנים העלה) ?
והנה, ממש כן משמעות התורה (דבר’ יח’ יד’): שאת ה”מעוננים” וה”קוסמים”, נתן ה’ לגויים. לומר: שגם הם ממנו.
ודאי שנקודת המבט של ה”קהילה המדעית” (הניז’), כהפילוסופיה אותה הביא הרמ’ (שאין הם אלא “דברי שקר וכזב… הבלים”. לשונו, ע”ז שם). בהם לא מכירה ועד כה, גם לא נודעה (יעוי’ תחי’ ההקד’). אלא שגם ל”השגחת ישראל”, באותה מידה, לא נודעה…
בהמשך המאמר, בתפיסה זו נדון. כמו”כ, במקומה של הפילוסופיה האריסטוטלית, בה אחז הרמ’.
“נקודת המשען” להבנת כל אותן נקודות בהן המדע עם התורה מתנגש, זאת אינה. שכן כאן, אין ה”התנגשות” מוחלטת. לפרשיות אשר מהן ל”אנליזה” ניתן לנסות להגיע, בספרי: “אנליזה…”.
את ה”רוח” וה”מים” (במובנים שאינם גשמיים).
גם ב”ספר יצירה” (משנה י’ – יד/ מובאים “רוח”, “מים” ו”אש” (כמו”כ, במובנים רוחניים). אך אותו יווני, להם קדום.
להורדת הקובץ לחץ כאן
