פרשת “יתרו” היא אחת הפרשיות המרכזיות והמכוננות בתורה כולה. היא חולשת על שני עניינים מרכזיים הנראים במבט ראשון כלא קשורים: עצה ארגונית-מנהלתית מחותן משה, ומעמד אלוקי חסר תקדים של נתינת התורה בהר סיני. השילוב בין השניים מלמד יסוד עמוק: בניין החברה והיחסים בין אדם לחברו, הנלמד מעניינו של יתרו, הם היסוד וההכנה ההכרחיים לקראת קבלת התורה והברית עם האלוקים. הפרשה נקראת על שם יתרו, גוי שהפך לגר צדק וזכה שתקבע פרשה על שמו בתורה, דבר המלמד על החשיבות העצומה של העצה שנתן ושל דמותו כאדם הרואה את האמת וצועד אחריה ללא מורא.
הפרשה נפתחת במשפט התמציתי: “וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ” (שמות י”ח, א’). רש”י דורש: מה שמועה שמע ובא? קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. עיון בדברי רש”י מגלה כי אין זו שמיעה סתמית. יתרו היה כהן מדין, מנהיג רוחני בעל מעמד, שכל התרבויות הקדומות היו מוכרות לו. השמועה על ניסי יציאת מצרים הגיעה אל כל עמי האזור, כפי שמעידה שירת הים: “שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן” (שמות ט”ו, י”ד). אולם, רק אצל יתרו שמיעה זו הפכה להפנמה ולידי פעולה ממשית.
מדוע דווקא שני אירועים אלו – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק – הם ששברו את גבול הספק והביאו אותו להחלטה הדרמטית לעזוב את ארצו, מעמדו ובני ביתו ולצאת אל המדבר? קריעת ים סוף הייתה גילוי מוחץ של ההשגחה האלוקית הפרטית על ישראל. היא לא הייתה רק נס הצלה, אלא שינוי סדרי בראשית המוכיח בעליל שיש אלוקים שופט בארץ, המנהיג את עמו. מלחמת עמלק, מיד לאחר מכן, הראתה כי מי שמתנגד לעם זה – מתנגד לרצון האלוקי ועתיד להיענש. יתרו הבין שכהן מדין, הוא עבד עד כה לכוחות שווא. כעת הוא מזהה את האמת האלוקית המוחלטת, ואינו יכול להישאר עוד באמונתו הקודמת. שמיעתו היא שמיעה של הכרעה פנימית וקבלת עול מלכות שמים.
חז”ל מונים שבעה שמות שניתנו ליתרו, שכל אחד מהם מבטא פן אחר באישיותו המיוחדת:
יתר – על שם ש”יתר” (הוסיף) פרשה אחת בתורה – פרשת “וְאַתָּה תֶחֱזֶה” (שמות י”ח, כ”א), בה נתן את עצת הארגון למשה.
יתרו – כשנתגייר וקיים מצוות, הוסיפו לו אות על שמו (הו”ו), סימן להצטרפותו.
חובב – משום שחיבב את התורה ואת העם.
רעואל – לדעה אחת, זה היה שמו המקורי או שם אביו.
חבר – על שם שחיבר עצמו וגייר את כל בני ביתו.
קיני – על שם שבניו הפכו למשפחת הקיני, שהייתה ידועה בנאמנותה לישראל.
פוטיאל – על שם ש”פיטם עגלים לעבודה זרה” ולבסוף עזבה, או על שם שנישאה בתו לאלעזר הכהן, שהיה “פוטי” (שמן) מתורה.
שבעת השמות מציירים דמות מורכבת: מצד אחד, איש העולם הגדול, כהן עבודה זרה (פוטיאל); ומצד שני, אדם המחפש אמת, צדיק הגומל חסד (חובב), המצטרף לעם ישראל ומשפיע עליו מתוך חוכמת חיים (יתר).
יתרו מגיע ומצפה לראות את חותנו, מנהיג העם, בפעולה. אך מה הוא רואה? “וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם, וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב” (שמות י”ח, י”ג). משה רבנו, גדול הנב�ים, שקיבל תורה מסיני, שקוע כולו בשפיטת מריבות יום-יומיות בין איש לרעהו. יתרו אינו מבין: “מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב?” (שם, י”ד). יתרו מצביע על שתי בעיות חמורות: האחת – טורחו של משה, “נָבֹל תִּבֹּל” (שם, י”ח); והשנייה והחמורה יותר – טורחו של העם, “כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר” (שם).
עצתו של יתרו מפורטת ופרקטית, והיא אבן היסוד לכל מערכת משפט ושלטון מתוקנת:
הוראה וחינוך – “וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן” (שם, כ’). שלב ראשון של הנחלת החוק והמוסר לכלל הציבור.
מינוי שופטים – “וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל, יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת, שֹׂנְאֵי בָצַע” (שם, כ”א). דרישות הסף לשופט הן מידות תרומיות: חיל (בעלי יכולת ומעש), יראת שמים (המבטיחה שיקול דעת מוסרי), אנשי אמת (הדבקים ביושר) ושונאי בצע (שאינם ניתנים להשחתה).
הקמת מערכת דרגות – “וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים, שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשֹׂרֹת” (שם, כ”א). מערכת היררכית המאפשרת טיפול בכל מקרה ברמת המורכבות המתאימה לו.
ביזור הסמכות – “וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת… אֶת הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם” (שם, כ”ב). העברת האחריות היומיומית לדרגים הנמוכים יותר.
שמירת התפקיד העליון – “אֶת הַדָּבָר הַגָּדֹל יְבִיאוּן אֵלֶיךָ” (שם). משה נשאר הסמכות העליונה והבורר במקרים הקשים והמכריעים.
“שונאי בצע” – תנאי זה הודגש על ידי הפרשנים כקריטריון מכריע. שופט חייב להיות מי שמטבעו שונא רווח לא הוגן. הגמרא (שבת ל”ג.) אומרת שכל דיין שלוקח שוחד, אפילו לפסוק דין אמת – אינו יוצא מן העולם ללא שינוי הדעת, כלומר, השחיתות מעוורת את עיניו גם ללא כוונה.
הדרכת הקבע – השלב הראשון, “והודעת להם את הדרך”, אינו אירוע חד-פעמי. הרמב”ם בהלכות סנהדרין (פרק ב’) מבין שזוהי חובתו המתמדת של בית הדין לפרסם תקנות והוראות לציבור כדי למנוע מהם עברות, וזו מהותה של “הקהלה”.
“לפני מקום” – התורה מציינת שמינוי השופטים היה “לִפְנֵי אֱלֹהִים” (דברים א’, י”ז בפרשת דברים, המזכירה את האירוע). פרשנים מסבירים שמינוי השופטים חייב להיות מתוך הכרה שהסמכות באה מהאלוקים, והם שליחיו לשפוט בצדק, לא מתוך גאווה אישית או שררה.
לפני מתן תורה, ארבעה ימים קודם, אומר ה’ למשה מסר להעביר לעם: “אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם, וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי” (שמות י”ט, ד’). רש”י מבאר את משל “כנפי נשרים”: הנשר, שהוא העוף הגבוה מכולם, נושא את גוזליו על כנפיו. מדוע? כי הוא חושש רק מן האדם שיורה בו חץ. הוא אומר: מוטב שיכנס החץ בי ולא בבני. כך הקב”ה הגן על ישראל במצרים, כשהמצרים זורקים בליסטראות, והענן קולט אותם. מדוע נדרש משל זה דווקא עכשיו?
הגה”צ רבי מאיר חדש מסביר שהקב”ה מבקש לרכך את ליבם של ישראל לפני מתן התורה. הוא רוצה שיבינו: התורה שאני עומד לתת לכם אינה “ספר חוקים” של מלך שרוצה לשמר את שלטונו. זהו ספר הוראות של אבא אוהב לבניו. כמו נשר המגן על גוזליו בגופו, כך הקב”ה מגן עלינו. כשבא מצריים ופגע ב”ילדים” שלו – “בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל” (שמות ד’, כ”ב) – הוא יצא להילחם בהם. התורה ניתנת מתוך אותה אהבה ומסירות של אב לבנים, ולא מתוך רצון לשלוט.
ההכנה כוללת שלבים מדויקים של התקדשות:
קדושת העם – “וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ” (שמות י”ט, ו’). ייעוד לאומי: להיות עם שתכליתו קדושה ושירות אלוקי.
הגבלת ההר – “וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר” (שם, י”ב). הקדושה אינה דבר של מה בכך; היא דורשת הכנה, מורא והכרה בגבול בין קודש לחול. הגבלה פיזית מסמלת את הריחוק הנדרש כלפי המסתורין האלוקי.
קידוש וטהרה – “וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר, וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם” (שם, י’). הקדושה חייבת לבוא לידי ביטוי גם בגוף ובבגדים – החיצוניות משקפת את הפנימיות.
המעמד עצמו מתואר במונחים שלא היו כדוגמתם: “וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו ה’ בָּאֵשׁ… וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד” (שמות י”ט, י”ח-י”ט). התיאור מגיע לשיאו: “וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת” (שמות כ’, י”ח). חז”ל דורשים: ראו את הנראה, שמעו את הנשמע. החושים התערבבו, כי זו הייתה חוויה שמעבר לטבע, חוויה רוחנית טהורה שהתגלתה בחושים הגשמיים. העולם כולו עמד דום, הציפורים לא צייצו, לא נשמע קול – הכל כדי שעם ישראל יוכל לשמוע את דבר ה’.
עשרת הדיברות, המופיעים בפרק כ’, אינם רק רשימת מצוות. הם ה”עצמות” והעקרונות היסודיים שעליהם נבנית כל התורה כולה. הם חקוקים על שני לוחות, דבר המלמד על חלוקה לשני סוגי מצוות:
לוח ראשון – דיברות בין אדם למקום: אמונה, איסור עבודה זרה, איסור שבועת שווא, שבת.
לוח שני – דיברות בין אדם לחברו: כיבוד אב ואם, איסור רצח, איסור ניאוף, איסור גניבה, איסור עדות שקר, איסור חמדה.
חלוקה זו מדגישה את השוויון העקרוני בחשיבות שבין מצוות כלפי אלוקים למצוות כלפי בני אדם. פגיעה בזולת שקולה לפגיעה בקב”ה, שכן האדם נברא “בצלם אלוקים”.
“אנכי ה’ אלוקיך” – הדיבר הראשון הוא ציווי על האמונה, והוא נאמר בלשון יחיד. כל אחד מישראל צריך לחוש כאילו אליו מופנים הדברים באופן אישי. רבי שמחה בונם מפשיסחה הסביר: “אשר הוצאתיך מארץ מצרים” – ממצרַיִם שלך, מהמיצרים וההגבלות האישיים שלך.
“לא יהיה לך” – האיסור לא רק על עבודת אלילים, אלא גם על יצירת תמונת אלוקים מוגבלת בשכל האנושי (“לא תעשה לך פסל וכל תמונה”). הרמב”ם מייחס חשיבות עליונה לעקרון האלוקות הטהורה, הנבדלת מכל גשמות.
“לא תשא” – איסור שבועת שווא. החינוך מסביר שגם שבועה על דבר אמת בחינם אסורה, משום שהיא מזלזלת בשם ה’ ומרגילה את הפה לדבר בשמו ללא צורך.
“זכור את יום השבת” – בנוסח שבפרשת יתרו נאמר “זכור”, ואילו בפרשת ואתחנן (דברים) נאמר “שמור”. חז”ל דרשו: “זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו” – דבר שלפי הטבע אי אפשר לאזנו נאמר בפי הקב”ה. שני ההיבטים – החיובי (“זכור” – קידוש על היין, עונג) והשלילי (“שמור” – איסור מלאכה) – הם שני צדדים של מטבע אחד, ואינם ניתנים להפרדה.
“כבד את אביך ואת אמך” – זו המצווה היחידה בין אדם לחברו ששכרה בצִדה – “למען יאריכון ימיך”. כיבוד הורים הוא היסוד לסדר החברתי, להכרת הטוב ולמסורת הבין-דורית. הרמב”ן מסביר שההורים הם השותפים עם הקב”ה ביצירת האדם, ולכן הכבוד להם צמוד לכבוד לשמים.
“לא תחמוד” – זהו דיבר ייחודי הפונה לרגש הפנימי ביותר, ולא רק למעשה. איסור זה מלמד שהתורה אינה מסתפקת בהתנהגות חיצונית תקינה, אלא שואפת לקדש את המחשבה והרצון הפנימיים של האדם. הרמב”ם בהלכות גניבה מסביר שעל ידי המחשבה החומדת אדם עלול להגיע בסוף למעשה גניבה או עושק, ולכן יש לעקור שורש זה מהלב.
העם הנדהם מהמעמד המבעית אומר למשה: “דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת” (שמות כ’, ט”ז). תגובה זו מובילה להמשך תפקידו של משה כמתווך בין האלוקים לעם, תפקיד שילווה את כל ההיסטוריה של נביאי ישראל. הקב”ה מסכים: “הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ” (דברים ה’, כ”ח). רצון העם לשמוע את דבר ה’ דרך נביאו הוא רצון ראוי.
מעמד הר סיני אינו אירוע היסטורי שנעלם. הוא נצרב בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי כמעמד הברית. כל יהודי, בכל דור ודור, נקרא להרגיש כאילו הוא עצמו עמד על הר סיני וקיבל את התורה. זו הסיבה שחז”ל קבעו את ברכת התורה: “נותן התורה” (בהווה), ולא “נתן התורה” (בעבר). הברית היא נצחית, והקב”ה מוסיף ונותן את התורה בכל יום מחדש למי שעוסק בה.
סדר האירועים בפרשה – תחילה עצת יתרו, ורק לאחר מכן מעמד הר סיני – מלמד יסוד מכריע: אי אפשר לקבל תורה ללא בניין חברה צודקת. תורה שבאה לתוך חברה מושחתת, שבה השופטים נושאי פנים או שונאי צדק, אינה יכולה להתקיים. מערכת משפט הוגנת היא התשתית ההכרחית ל”ממלכת כהנים”. מסר זה רלוונטי תמיד: תיקון החברה הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה’.
דמותו של יתרו מציבה מודל רוחני לאנושות כולה: אדם השואל שאלות, המחפש אמת, המוכן לוותר על מעמד וכבוד כדי להצטרף לאמת שגילה. לא בכדי העצה הארגונית, שהיא בבסיסה “חוכמת אנוש”, ניתנת דווקא מפיו של גר. היא מזכירה לנו שהתורה אינה מתעלמת מחוכמת העולם, אלא מביאה אותה לידי שלמות. “חכמת הגויים – תאמין”, אומרים חז”ל, כאשר היא באה לשרת את הקדושה והצדק.
פרשת יתרו היא פרשה של מהפכות: מהפכה ארגונית – מיון חובות לשפיטה הוגנת; ומהפכה רוחנית – מעמד הברית בסיני. היא קושרת בין שתיהן בקשר בל יינתק: הדרך להר סיני עוברת בהקמת מערכת משפט צודקת. דמותו של יתרו, הגר שהפך לבעל עצה ומעצב דרכה של האומה, מזכירה שהתורה היא נחלת כל החפץ באמת, ושהחברה המתוקנת היא יסוד לקבלת דבר ה’.
תגיות: פרשת יתרו, עשרת הדברות, מתן תורה, הר סיני, יתרו, מערכת משפט, הלכות דיינים, הנהגה, גר צדק, הכנה לקבלת התורה.
מילות מפתח: יתרו חותן משה, עצת יתרו, מינוי שופטים, אנשי חיל יראי אלוהים, מעמד הר סיני, עשרת הדיברות, אנכי ה’ אלוקיך, שמור וזכור, כנפי נשרים, ממלכת כהנים.
האשטגים: #פרשת_יתרו, #עשרת_הדברות, #מתן_תורה, #הר_סיני, #גר_צדק, #הלכות_דיינים, #סדר_דינים, #אנכי_ה_אלוקיך, #שבת, #ממלכת_כהנים
