HTML Marquee loop attribute
לעילוי נשמת: מלכה בת שפרה, שמואל בן שפרה, רפאל בן שפרה, אברהם בן פלורה, אליהו בן צבי, הדסה בת נעמי, מאיר בן מרים, חיים בן חויה, צמח בן דינה, יפה פורטונה בת רחל.
להצלחה והכנעת כל המקטרגים: דוד נתן בן בלה, יוסף בן חנה, אליאור בן אורית.| נא להתפלל לרפואת: אליהו עזריאל בן חנה דבורה, מנחם בן אהובה, ימית בת פורטונה
HTML Marquee loop attribute
לעילוי נשמת: מלכה בת שפרה, שמואל בן שפרה, רפאל בן שפרה, אברהם בן פלורה, אליהו בן צבי, הדסה בת נעמי, מאיר בן מרים, חיים בן חויה, צמח בן דינה, יפה פורטונה בת רחל.
להצלחה והכנעת כל המקטרגים: דוד נתן בן בלה, יוסף בן חנה, אליאור בן אורית.| נא להתפלל לרפואת: אליהו עזריאל בן חנה דבורה, מנחם בן אהובה, ימית בת פורטונה

דוגמא לנראות הקובץ להורדה:
.

להורדת הקובץ לחצו כאן (ניתן לערוך לפי שם הנפטר שלכם)

יש לכם אזכרה/יארצייט?

לעזרה ולפרטים נוספים: התקשרו ל-0545879092

 

הבאנו לכם סדר לדוגמא לתפילה על ציון הנפטר:

נא לומר לפני הקריאה לעילוי נשמת מאיר בן מרים ז”ל:

יש לתת 30 אגורות לצדקה ולומר: הצדקה תהיה לעילוי נשמת מאיר בן מרים ז”ל

כל אחד שמגיע לקבר יניח אבן על הקבר
(א. משום כבוד המת  ב. משום הורדת נפש המת מהעולם העליון לקברו  ג. משום אמונה חזקה בתחיית המתים – כמו שהאבן חזקה ) ובסיום התיקון יסירו את כל האבנים מהקבר, אחרת נפש הנפטר לא חוזרת למקומה בעולם העליון וזו בעיה וחוסר מנוחה לנפטר (ספר מנוחת הנפש לבן איש חי זיע”א)

כשבאים על קבר של אבא או אמא כו’ טוב לקרוא את הסיפור הבא:

שיחות הר”ן אות קנו:

רבי נחמן מברסלב סיפר: “כְּשֶׁהָיָה בְּאוּמַאן, שָׁמַע בְּבֵיתוֹ קוֹל שֶׁל הַצּוֹעֲקִים עַל הַבֵּית עָלְמִין עַל קִבְרֵי אֲבוֹתָם שֶׁדַּרְכָּם לִצְעֹק וּלְהִתְפַּלֵּל שָׁם בְּקוֹל מַר כַּנָּהוּג. וּפַעַם אַחַת שָׁמַע אִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיְתָה צוֹעֶקֶת שָׁם עַל קֶבֶר אָבִיהָ: “אָבִי, אָבִי”, בְּקוֹל מַר מְאֹד. וּבִתּוֹ (תִּחְיֶה) הָיְתָה עוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ אָז. עָנָה וְאָמַר לָהּ: “הָאִשָּׁה הַזֹּאת צוֹעֶקֶת בְּכַוָּנָה הֵיטֵב ‘אָבִי אָבִי’, אֲבָל אָבִיהָ אֵינוֹ בְּכָאן כְּלָל“.

וְאָמַר אָז: שֶׁטּוֹב כְּשֶׁבָּאִים עַל קִבְרֵי אָבוֹת לוֹמַר לְהַמֵּתִים הַשּׁוֹכְנִים סָבִיב סָבִיב לְקֶבֶר אֲבִיהֶם וְאִמָּם, לְבַקֵּשׁ מֵהֶם שֶׁיּוֹדִיעוּ לוֹ (לאבא/אמא) שֶׁבָּא בְּנָם אוֹ בִּתָּם אֵלָיו. כִּי בְּוַדַּאי לֹא כָּל הַמֵּתִים נִסְתַּלְּקִים מִמְּקוֹם קְבוּרָתָם לְמָקוֹם שֶׁנִּטְרָדִים, כִּי הַרְבֵּה שְׁרוּיִים עַל קִבְרָם. עַל כֵּן טוֹב לְהוֹדִיעָם כְּדֵי שֶׁהֵם יוֹדִיעו לַאֲבִיהֶם וְכוּ’.

וְאָמַר אָז: אֲבָל אֵצֶל הַצַּדִּיק אֵין צְרִיכִים לַחֲשֹׁשׁ עַל זֶה שֶׁמָּא אֵינוֹ שָׁם. כִּי מִיתַת הַצַּדִּיק הוּא רַק כְּמוֹ מִי שֶׁיּוֹצֵא מֵחֶדֶר לְחֶדֶר אַחֵר.וְהִמְשִׁיל אָז לְבִתּוֹ עַל עַצְמוֹ: “כְּמוֹ שֶׁאֲנִי עַתָּה בְּחֶדֶר זֶה, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי יוֹצֵא מֵחֶדֶר זֶה וְנִכְנָס לַחֶדֶר הַשֵּׁנִי וְסוֹגֵר הַדֶּלֶת אַחֲרַי. אִם אַתָּה תָּבוֹא אֵצֶל הַדֶּלֶת וְתִצְעַק ‘אָבִי אָבִי’ וְכוּ’ לֹא אֶשְׁמַע דְּבָרֶיךָ?!” כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נִשְׁמַע מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ כַּמָּה פְּעָמִים, שֶׁרָמַז לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כַּמָּה גְּדוֹלָה הַמַּעֲלָה שֶׁל מִי שֶׁיִּזְכֶּה לָבוֹא עַל קִבְרוֹ הַקָּדוֹשׁ וְהַנּוֹרָא. כִּי בְּוַדַּאי יִשְׁמַע דְּבָרָיו וְיַעֲזֹר וְיוֹשִׁיעַ לוֹ בְּכָל מַה דְּאֶפְשָׁר.” עכ”ל

לפני התחלת הלימוד והתפילה טוב לומר:

הרני מקשר את עצמי בלימוד, בתפילה, ובאמירת מזמורי תהילים הבאים – לכל הצדיקים האמיתיים שבדורינו, ולכל הצדיקים האמיתים שוכני עפר, קדושים אשר בארץ המה, ובפרט להצדיק יסוד עולם, נחל נובע מקור חכמה שמחה ואמונה, רבנו נחמן בן פייגא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן

כשמגיע לקבר ישים יד שמאל ויאמר:

“וְנָחֲךָ אֲדֹנָי תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. תִּשְׁכַּב בְּשָׁלוֹם וְתִישַׁן בְּשָׁלוֹם עַד בֹּא מְנַחֵם מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם”.

אם לא ביקר בבית העלמין 30 יום יאמר:

“אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם אֲדֹנָי מְחַיֶּה מֵתִים אַתָּה רַב לְהוֹשִׁיעַ מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד מְחַיֶּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים סוֹמֵךְ נוֹפְלִים וְרוֹפֵא חוֹלִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לישני עָפָר מִי כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת וּמִי דּוֹמֶה לָךְ מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה וְנֶאֱמָן אַתָּה לְהַחֲיוֹת מֵתִים בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶתְכֶם בַּדִּין וְזָן אֶתְכֶם בַּדִּין וְכִלְכֵּל אֶתְכֶם בַּדִּין וְהֵמִית אֶתְכֶם בַּדִּין וְיוֹדֵעַ מִסְפָּר כֻּלְּכֶם וְהוּא עָתִיד לְהַחֲיוֹתְכֶם וּלְקַיֵּם אֶתְכֶם בַּדִּין בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָי מְחַיֶּה הַמֵּתִים”.

 

תפילה מ”שער השמים”

יהי רצון מלפניך , אדוני אלוהינו ואלוהי אבותינו, שיעלה זכות לימוד זה שאנחנו לומדים, לשם נשמת מאיר בן מרים עליו השלום. ובזכות לימוד זה, האל הגדול הגיבור והנורא, שוכן עד וקדוש שמו, שתיצרור נשמתו בצרור החיים, ותשים מחיצתו במחיצת הצדיקים, חסידים, יסודי עולם העומדים לפניך, ונהנים מזיו אור פניך. ותתן לו מהלכים בין העומדים לפניך. ותמחול ותסליח ותכפר ותמחה ותעבור על מה שחטא ועוה ופשע לפניך, או עשה דבר שלא כרצונך. ואל תזכור לו שום חטא ועון ופשע ועבירה, אלא כל המצוות שעשה תיזכרם לו לטובה, ורוחו תרגיע בחלק היושבים בגן עדן, ונשמתו תתעדן בטוב הצפון לצדיקים. ותשים כבוד מנוחתו, ולקץ הימין יעמוד לגורלו, וילוה עליו השלום, ועל משכבו יבוא שלום. כדכתיב “יבוא שלום ינוחו על משכבותם” הוא וכל שוכבי עמו ישראל, בכלל הרחמים והסליחות, אמן כן יהי רצון.

 

טוב שהבנים ידברו עם הנפטר כמה מילים היוצאות מהלב כנ”ל בשיחות הרן. אם הדבר יגרום לטורח ציבור, אפשר לדבר עם הנפטר לאחר אמירת התיקון

 

משניות מסכת כלים פרק כד’

 

לימוד משנה זה אותיות נשמה. הנשמה נמצאת במח של האדם היכן שהתפילין מונחות. לכן חשוב מאד להבין (אפילו מעט) את מה שקוראים. לפיכך עדיף שכל אחד יקרא שתי משניות עם פירוש/הבנה, מאשר את כל המשניות ללא הבנה בכלל.

 

הקדמה קצרה:

מת הוא אבי אבות הטומאה, אם אדם/אוכל/משקה/כלי נוגעים במת – הם נעשים אב הטומאה. אם אדם/אוכל/משקה/כלי נגעו באב הטומאה הם נעשים ראשון לטומאה. אם מאכל/משקה נגעו בראשון לטומאה הם נעשים שני לטומאה. אם תרומה/קודש (קודש=חלק מקורבן) נגעו בשני לטומאה הוא נעשים שלישי לטומאה. אם קודש נגע בשלישי לטומאה הוא נעשה רביעי לטומאה.  אם אפר פרה אדומה נגע ברביעי לטומאה הוא נעשה חמישי לטומאה. לפיכך ראשון לטומאה לא מטמא אדם וכלים אלא מאכל ומשקה בלבד. וכן שני לטומאה אינו מטמא חולין אלא תרומה/קודש בלבד וכן על זה הדרך.

 

 

 

הסבר קצר להבנת המשניות:

 

  • התורה מחדשת שאם זב (שהוא אב הטומאה) ישב או שכב על חפץ שנהוג לשכב או לשבת עליו (=טומאת מדרס) – הוא מטמא את החפץ באב הטומאה

 

  • לפיכך כלי שנהוג לשבת/לשכב/להישען עליו – אם זב יושב עליו – הכלי טמא טומאה חמורה (אב הטומאה)

 

  • כלי שלא נהוג לשבת/לשכב עליו – אם זב יושב/שוכב על הכלי – הכלי טמא טומאה קלה (ראשון לטומאה)

 

  • כלי שאין לו דפנות/שוליים או שהוא לא ראוי לשימוש או שהוא נעשה לצורך משחק ילדים או שהוא כבד מידי ואי אפשר להזיז אותו או שיש בו חורים גדולים אז הוא לא נחשב בכלל לכלי ולכן אם זב יושב/שוכב עליו הוא טהור לגמרי

 

את המשנה (הכתב הגדול) צריך לקרוא –בדיבור, ואת הפירוש (הכתב הקטן) של המשנה – במחשבה.

 

משנה א’

שְׁלשָׁה תְּרִיסִין הֵם:

תְּרִיס הַכָּפוּף טָמֵא מִדְרָס;

וְשֶׁמְּשַֹחֲקִין בּוֹ בַּקֻּנְפּוֹן – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְדִיצַת הָעַרְבִיִּין – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

תריס=”מגן”. תריס הכפוף = מגן על חייל בקרב משלושת צדדיו. החיילים נוהגים לשכב על המגן הזה לנוח.

טמא מדרס = אם זב שכב על המגן הזה, המגן נעשה אב הטומאה. קונפון = מגן משחק לאימון חיילים. טמא טמא מת – אם הקונפון נגע במת הוא נעשה אב הטומאה אבל אם הקונפון נגע בזב הוא נעשה ראשון לטומאה ולא אב הטומאה. דיצת הערביין = מגן קטן העשוי למשחק ילדים

 

 

משנה ב’

שָׁלשׁ עֲגָלוֹת הֵן:

הָעֲשׁוּיָה כְּקַתֶּדְרָא – טְמֵאָה מִדְרָס;

כְּמִטָּה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל אֲבָנִים – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

קתדרא – מוקפת דפנות משלש רוחות וניתן לשבת עליה

כמיטה – מיוחד להעברת סחורה, ולא לישיבה. אם זב נגע במיטה הזו היא ראשון לטומאה ולא אב הטומאה

ושל אבנים – יש בה נקבים גדולים ועשויה להוליך אבנים גדולות. בגלל הנקבים היא אינה נחשבת לכלי

 

משנה ג’

שָׁלשׁ עֲרֵבוֹת הֵן:

עֲרֵבָה מִשְּׁנֵי לג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין שֶׁנִּסְדְּקָה –

טְמֵאָה מִדְרָס; שְׁלֵמָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְהַבָּאָה בַּמִּדָּה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

ערבות – כמו כדים

שנסדקה – כוון שנסדקה אינה ראוי ללישה ומיחדין אותה לישיבה

טמאה מדרס – הואיל ומיוחד לישיבה

שלימה – מיוחד ללישה ולא לישיבה ולכן אם זב יושב עליה בה נעשית ראשון לטומאה ולא אב לטומאה

הבאה במידה – כד ענקי שאי אפשר לטלטל אותו כשהוא מלא. טהורה – אין כלי מקבל טומאה אלא אם כן מיטלטל מלא וריקן (כלומר אם אי אפשר לטלטל כלי כשהוא מלא – אזי הוא לא ראוי לשימוש ואינו מקבל טומאה)

 

משנה ד’

שָׁלשׁ תֵּבוֹת הֵן:

תֵּבָה שֶׁפִּתְחָהּ מִצִּדָּהּ – טְמֵאָה מִדְרָס;

מִלְמַעְלָן – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְהַבָּאָה בַּמִּדָּה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

פתחה מצידה – כוון שפתוחה מהצד אפשר לישב עליה ולהשתמש בה בשעה שיושבים עליה

טמאה מדרס – הואיל ואפשר להשתמש בה בשעה שיושבים עליה

מלמעלן – לא נוהגים לשבת עליה ולכן נעשית אב הטומאה במגע של מת בלבד ולא בישיבה/מדרס של זב

הבאה במידה – כד ענקי שאי אפשר לטלטל אותו כשהוא מלא. טהורה – אין כלי מקבל טומאה אלא אם כן מיטלטל מלא וריקן (כלומר אם אי אפשר לטלטל כלי כשהוא מלא – אזי הוא לא ראוי לשימוש ואינו מקבל טומאה)

 

משנה ה

שְׁלשָׁה תַּרְבּוּסִין הֵן:

שֶׁל סַפָּרִין – טָמֵא מִדְרָס;

שֶׁאוֹכְלִין עָלָיו – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל זֵיתִים – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

תרבוסין – כעין ארגזים של עור

ספרין – עשוי להושיב עליו את המסתפר

שאוכלין עליו – משמש כשולחן ולא יושבים עליו

ושל זיתים – עשוי לשטוח עליו זיתים ואינו חשוב כלי

 

משנה ו’

שָׁלשׁ בְּסִיסָיוֹת הֵן:

שֶׁלִּפְנֵי הַמִּטָּה, וְשֶׁלִּפְנֵי סוֹפְרִים –

טְמֵאָה מִדְרָס;

וְשֶׁל דֻּלְפְּקִי –

טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל מִגְדָּל –

טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

בסיסיות – מלשון בסיס

שלפני המיטה – היושב על המיטה נותן רגליו עליה

שלפני סופרים – הסופר נותן רגליו עליה בשעת כתיבה

דולפקי – מכינים עליו המאכלים והמשקים להביאם לשולחן. אינו מקבל טומאת מדרס שאינו עשוי לישיבה

ושל מגדל – בסיס של ארון בצורת מגדל. טהורה כוון שאינה כלי

 

משנה ז

שָׁלשׁ פִּנְקְסָיוֹת הֵן: הָאֱפִיפוֹרִין -טְמֵאָה מִדְרָס;

שֶׁיֶּשׁ בָּהּ בֵּית קִבּוּל שַׁעֲוָה -טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וַחֲלָקָה – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

האפיפורין – כסא מתקפל ומתפשט כפנקס ומיוחד לישיבה

ושיש בה בית קיבול שעוה – לוח שמורחים אותו בשעוה וכותבים על השעווה בחרט

שלפני סופרים – הסופר נותן רגליו עליה בשעת כתיבה

וחלקה – לוח חלק שאין עליו שעווה וכותבים עליו בדיו או בגיר. טהורה כוון שאינה כלי הואיל ואין לו בית קיבול

 

משנה ח

שָׁלשׁ מִטּוֹת הֵן:

הָעֲשׁוּיָה לִשְׁכִיבָה – טְמֵאָה מִדְרָס;

שֶׁל זַגָּגִין – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל סָרָגִין – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

של זגגין – מניחים בתוכה כלי זכוכית ואינה ראויה לשכיבה

ושל סרגין – סורגין עליה רשתות ועשוי כדמות מיטה בלי שוליים ואינה נחשבת לכלי ולכן טהורה 

 

משנה ט

שָׁלשׁ מַשְׁפֵּלוֹת הֵן:

שֶׁל זֶבֶל – טְמֵאָה מִדְרָס;

שֶׁל תֶּבֶן – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְהַפֻּחְלָץ שֶׁל גְּמַלִּים – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

משפלות – סלים

של זבל – סל שעשוי להוציא בה זבל לשדות. כשהיא מלאה זבל נוהגים לשבת עליה

של תבן – פתחה למעלה ומי שיושב עליה אומרים לו “עמוד ונעשה את מלאכתנו” לכן זה אינו עשוי לישיבה

והפוחלץ של גמלים – סל קלוע מחבלים שנותנים על גב הגמל לשאת בו משא ויש בו נקבים גדולים.
טהורה – אינו נחשב לכלי קיבול בגלל נקביו הגדולים ואף אינו ראוי לישיבה לפי שהחבלים קשים וקשה לישב עליהם

 

משנה י

שְׁלשָׁה מַפְּצִים הֵן: הֶעָשׁוּי לִישִׁיבָה – טָמֵא מִדְרָס; שֶׁל צַבָּעִין – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל גִּתּוֹת – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

מפצים – מחצלות העשויות מקנים או מגומא

העשוי לישיבה – מחצלת ללא שוליים מקבל טומאה אם זה נעשה לישיבה וזה חידוש שהתורה חידשה כמ”ש “כל המשכב אשר ישכב עליו”

של צבעין – מחצלת שהצבעים נותנים עליו את הבגדים. אינו מיוחד לישיבה

גיתות – מחצלת שעשויה לכסות בו ענבים.

טהור – לפי שאינו ממשמשי אדם. וי”א שכל העשוי לחיפוי – טהור

 

משנה יא

שָׁלשׁ חֲמָתוֹת וּשְׁלשָׁה תֻּרְמְלִין הֵן:

הַמְקַבְּלִים כַּשִּׁעוּר – טְמֵאִין מִדְרָס;

וְשֶׁאֵינָן מְקַבְּלִין כַּשִּׁעוּר – טְמֵאִים טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל עוֹר הַדָּג – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

חמתות – נודות של עור

תורמלין – תרמילי עור

של צבעין – בחמת שבעה קבים, ובתרמיל חמישה קבים טמאי מדרס כוון שעשויים לישיבה

ושאינן מקבלים כשיעור – שאינם ראויים לישיבה

ושל עור דג טהור – שכל דבר שנעשה מבריות שבמים אינו מקבל טומאה

 

משנה יב

שְׁלשָׁה עוֹרוֹת הֵן:

הֶעָשׁוּי לְשָׁטִיחַ – טָמֵא מִדְרָס;

לְתַכְרִיךְ הַכֵּלִים – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל רְצוּעוֹת וְשֶׁל סַנְדָּלִים – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

העשוי לשטיח – לשוטחו על הארץ ולישב עליו

לתכריך הכלים – עור שעשוי לכרוך בו כלים כמו סכינים מספריים ומחטים. הכריכה נחשבת לכלי קיבול

ושל רצועות ושל סנדלים – עור העומד ליחתך לרצועות או סנדלים

טהור מכלום – שמחוסר מלאכה הוא וי”א לפי שאין עליו צורת כלי

 

משנה יג

שְׁלשָׁה סְדִינִין הֵן:

הֶעָשׁוּי לִשְׁכִיבָה – טָמֵא מִדְרָס;

לְוִילוֹן – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל צוּרוֹת – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

העשוי לשכיבה – סתם סדין עשוי לשכיבה

העשוי לוילון –  מסך לפתח. ולפי שהשמש לפעמים מתעטף בשוליו ומתחמם בו לפיכך יש עליו תורת כלי

העשוי לצורות – סדין מצוייר שתולים אותו לנוי טהור שאין עליו תורת כלי

 

משנה יד

שָׁלשׁ מִטְפָּחוֹת הֵן:

שֶׁל יָדַיִם – טְמֵאָה מִדְרָס;

שֶׁל סְפָרִין – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל תַּכְרִיךְ, וְשֶׁל נִבְלֵי בְּנֵי לֵוִי –

טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

של ידיים – לקנח בה את הידיים.

טמאה מדרס – הואיל ופעמים אדם נותנה על הכסת וישן עליה

ושל ספרין – מטפחת שעוטפים בה ספרים

טמאה טמא מת – פעמים אדם משתמש בה לצרכים אחרים ולכן יש עליה תורת כלי

ושל תכריך – מטפחת שעשויה לתכריך המת

ושל נבלי בני לוי – בני לוי היו כורכים בה את הנבלים

טהורה מכלום – הואיל ומטפחת זו אסורה בהנאה לפיכך אינה חשובה כלי תשמישו של אדם

 

משנה טו

שְׁלשָׁה פְרַקְלִינִין הֵן:

שֶׁל צָדֵי חַיָּה וָעוֹף – טָמֵא מִדְרָס;

שֶׁל חֲגָבִין – טָמֵא טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל קַיָּצִין – טָהוֹר מִכְּלוּם.

 

פרקלינין – מיני כפפות עור על הידיים

של צדי חיה ועוף – כפפות של ציידי חיות ועופות

טמא מדרס – לפי שנשענים עליו

של חגבין – כפפות של ציידי חגבים.

טמא מת – משום כלי קיבול, הואיל ונותנים בו את הגחבים

ושל קיצין – כפפות של מייבשי תאנים.

טהור מכלום – אינו נחשב כלי הואיל ומשמש כדי לשמור את הידיים מלכלוך או מעקיצת קוצים

 

משנה טז

שָׁלשׁ סְבָכוֹת הֵן:

שֶׁל יַלְדָּה – טְמֵאָה טֻמְאַת מִדְרָס;

שֶׁל זְקֵנָה – טְמֵאָה טְמֵא מֵת;

וְשֶׁל יוֹצֵאת לַחוּץ – טְהוֹרָה מִכְּלוּם.

 

סבכות – רשת שנותנת האישה על שערותיה לשם כיסוי ראש

של ילדה – כיסוי ראש של אישה צעירה

מדרס – שראויה לישיבה ושכיבה

של זקנה – כיסוי ראש של אישה זקנה

טמא מת – שאינה עשויה לישיבה

ושל יוצאת לחוץ – כיסוי ראש כשהאישה יוצאת לחוץ

טהור – אינה חשובה כלי (לעיין בקהתי)

 

משנה יז

שָׁלשׁ קֻפּוֹת הֵן:

מְהוּהָה שֶׁטְּלָיָהּ עַל הַבְּרִיָּה –

הוֹלְכִין אַחַר הַבְּרִיָּה;

קְטַנָּה עַל הַגְּדוֹלָה –

הוֹלְכִין אַחַר הַגְּדוֹלָה;

הָיוּ שָׁווֹת –

הוֹלְכִין אַחַר הַפְּנִימִית.

 

מהוהה – קופה בלויה

טליה על הבריה – שם את הקופה הבלויה על הקופה הבריאה כטלאי כדי לחזקהץלשם כיסוי ראשמלכלוך או מעקיצת קוצים

הולכין אחר הבריה – אם הבריאה טמאה אף הבלויה טמאה. אם הבריאה טהורה והבלויה טמאה – שתיהן טהורות

קטנה על הגדולה – שתיהן בריאות או שתיהן בלויות

הולכין אחר הגדולה – כנ”ל בבריה

היו שוות – שוות בגודלן ושתיהן בריאות או בלויות

הולכין אחר הפנימית – אם הפנימית טמאה אף החיצונית טמאה, ואם היא טהורה, שתיהן טהורות

 

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

כַּף מֹאזְנַיִם שֶׁטְּלָיָהּ עַל שׁוּלֵי הַמֵּחַם:

מִבִּפְנִים – טָמֵא, מִבַּחוּץ – טָהוֹר.

טְלָיָהּ עַל צִדּוֹ:

בֵּין מִבִּפְנִים בֵּין מִבַּחוּץ – טָהוֹר.

 

כף מאזנים – טמאה

שטליה על שולי המחם –בתחתית המיחם, והמיחם היה טהור.

מבפנים – אם טלייה מבפנים, אף המיחם טמא. שהולכים אחר הפנימי

מבחוץ – טליה מבחוץ, המיחם טהור

טליה על צידו – של המיחם  ולא על שוליו

טהור – המיחם טהור, שבכגון זה הולכים אחר המיחם שהוא הגדול ואף הכף טהורה

 

 

קבלה מאליהו הנביא זכור לטוב:

ראשי תיבות של 3 משניות ראשונות (יש, אלו, הדיח) הם ראשי תיבות של איה. סופי תיבות של 4 משניות אחרונות הם אותיות נשמ”ה (נפל, שלשה, מקוה, הטביל)

 

יכוון בלימוד משניות אלו להעלות את הנשמה למקום עליון הנקרא אי”ה (איה מקום כבודו)

 

במשנה הרביעית (נפל) שהוא ר”ת פזר נתן לאביונים יפריש צדקה להעלות נשמת הנפטר מנפילתו (ספר עצי עדן ומעשה אורג מהאדמו”ר מקומרנה זיע”א – מגדולי האדמורים בחסידות)

 

 

מסכת מקוואות פרק ז

 

  • מקווה צריך להיות 40 סאה לפחות (332 ליטר) של מי גשמים שלא הוכנסו לכלים.
  • אם חסר מהארבעים סאה קורטוב (5 גרם מים) המקווה נפסל.
  • אם חסר במקוה שלושה לוגין (כליטר) מי גשמים ומילאו את המקווה במים שאובים (שהיו בכלי) המקווה פסול
  • יש נוזלים שיכולים להכשיר את המקווה גם כשהם שאובים (שהיו בתוך כלי) וגם יותר משלושה לוגין (בלשון המשנה: מעלין ולא פוסלין) כמו שלג ברד וטל שנקרש ומלח כו’
  • מקוה שהתלכלך בליכלוך שאינו ממשי (כמו צבע או לכלוך שטיפת כלים) הוא כשר אבל אם השתנה מַרְאֵה המקוה מדבר ממשי (כמו יין), אז הוא נפסל

 

משנה א

יֵשׁ מַעֲלִין אֶת הַמִּקְוֶה וְלא פּוֹסְלִין,

יש מעלין – יש דברים המשלימים את המקוה לארבעים סאה

ולא פוסלין –ואינם פוסלים את המקוה אם נפלו לתוכו שלשה לוגים (או יותר) שאובים במים

 

פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין

פוסלין ולא מעלין – יש דברים הפוסלין את המקוה בשלושה לוגים שאובים ואינם משלימים את המקוה אפילו כשהם פחות משלושה לוגים.

 

לא מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין

לא מעלין ולא פוסלין – יש דברים שאינם משלימים לארבעים סאה ואף אינם פוסלים את המקוה

 

אֵלּוּ מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין:

הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַכְּפוֹר,

וְהַגְּלִיד, וְהַמֶּלַח, וְהַטִּיט הַנָּרוֹק.

כפור – טל שנקרש

הגליד – הקרח

טיט הנרוק – טיט רך שניתן להוריקו מכלי אל כלי

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: הָיָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל דָּן כְּנֶגְדִּי לוֹמַר: הַשֶּׁלֶג אֵינוֹ מַעֲלֶה אֶת הַמִּקְוֶה.

 

היה רבי ישמעאל כו’ – לדעת רבי ישמעאל השלג לא משלים ל-40 סאה

 

וְהֵעִידוּ אַנְשֵׁי מֵידְבָא מִשְּׁמוֹ, שֶׁאָמַר לָהֶם:

צְאוּ וְהָבִיאוּ שֶׁלֶג וַעֲשׁוּ מִקְוֶה בַּתְּחִלָּה.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אֶבֶן הַבָּרָד כַּמַּיִם.

 

והעידו אנשי מידבא משמו – של רבי ישמעאל

רבי יוחנן בן נורי אומר אבן הברד כמים – אם נשאב הברד בכלי דינו כמו מים שפוסלים את המקוה ב-3 לוגים ואינם משלימים אותו בפחות מ3 לוגים. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי

 

כֵּיצַד מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין?

מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת,

נָפַל מֵהֶם סְאָה לְתוֹכוֹ, וְהֶעֱלַתּוּ,

נִמְצְאוּ מַעֲלִין וְלא פּוֹסְלִין.

 

כיצד מעלין ולא פוסלין – כיצד משלימים את המקוה יותר מ-3 לוגין

מקוה שיש בו ארבעים סאה חסר אחת – שלושים ותשע סאים (סאה אחת = 24 לוגין)

נפל מהם – מן השלג, הברד, הכפור כו’

סאה לתוכו  – כלומר אפילו נפל 24 לוגין של שלג, ברד כו’ לתוך המקוה

והעלתו – והשלימה את המקוה לארבעים סאה

נמצאו מעלין ולא פוסלין – שהרי סאה היא הרבה יותר מ3 לוגין (סאה היא 24 לוגין) ואפילו היתה מן השלג או מן הברד כו’ השאוב בכלי, לא נפסל המקוה

 

משנה ב

אֵלּוּ פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין:

הַמַּיִם בֵּין טְמֵאִים בֵּין טְהוֹרִים,

וּמֵי כְבָשִׁים, וּמֵי שְׁלָקוֹת,

וְהַתֶּמֶד עַד שֶׁלֹּא הֶחֱמִיץ.

פוסלין –  אם נתן 3 לוגים מים במקווה עם 40 סאה מי גשמים – המקוה נפסל

ולא מעלין – ואינם משלימים מקוה חסר, אפילו אם נתן פחות מ-3 לוגין

ומי שלקות – מים ששלקו בהם ירקות וכד’

והתמד – מים שנותנים על שמרי יין ואו על חרצנים וזגים של ענבים שנסחטו

עד שלא החמיץ  – קודם שהחמיץ

 

כֵּיצַד פּוֹסְלִין וְלא מַעֲלִין?

מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר קֻרְטוֹב,

וְנָפַל מֵהֶן קֻרְטוֹב לְתוֹכוֹ – לא הֶעֱלָהוּ;

פּוֹסְלוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין.

 

ונפל מהן –  מן המים השאובים, ממי כבשים, ממי שלקות, מן התמד

 

אֲבָל שְׁאָר הַמַּשְׁקִין, וּמֵי פֵרוֹת,

וְהַצִּיר, וְהַמֻּרְיָס, וְהַתֶּמֶד מִשֶּׁהֶחֱמִיץ –

פְּעָמִים מַעֲלִין וּפְעָמִים שֶׁאֵינָן מַעֲלִין.

 

אבל שאר משקין–  כגון יין ושמן

והציר – מוהל היוצא מדגים מלוחים

והמוריס – רוטב של דגים

פעמים מעלין – משלימים לארבעים סאה

ופעמים שאינן מעליןאבל גם אינם פוסלים את המקווה

 

כֵּיצַד? מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה חָסֵר אַחַת,

נָפַל לְתוֹכוֹ סְאָה מֵהֶם – לא הֶעֱלַתּוּ.

 

כיצד – לא מעלין ולא פוסלים

סאה מהם – משאר המשקים או ממי פירות או מן הציר והמוריס והתמד משהחמיץ אבל לא ממים ומי כבשים כו’

לא העלתו – לא השלימה הסאה את המקוה, ואף לא פסלה את המקוה (אם לא נשתנה המראה שלו)

 

הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה,

נָתַן סְאָה וְנָטַל סְאָה –

הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר

 

ארבעים סאה – מים כשרים (מי גשמים)

נתן סאה – ממי פירות, או תמד, מוריס, ציר כו’

ונטל סאה – וחזר ונטל סאה מתוך המקוה

הרי זה כשר – הארבעים סאה שנשארו – הם מקוה כשר

הטעם הוא, לפי שהסאה שנתן לתוך המקוה בטלה ברוב מים, וכשחזר ונטל סאה נשארו 40 סאה כשרים

 

משנה ג

הֵדִיחַ בּוֹ סַלֵּי זֵיתִים וְסַלֵּי עֲנָבִים, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו – כָּשֵׁר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מֵי הַצֶּבַע פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בִּשְׁלשָׁה לֻגִּין,

וְאֵינָן פּוֹסְלִין אוֹתוֹ בְּשִׁנּוּי מַרְאֶה.

 

הדיח בו – הדיח במקווה סלי זיתים וסלי ענבים, ובעקבות כך השתנה מראה המקוה

כשר – המקוה כשר הואיל והדחת כלים לא חשיב לשינוי מראה

מי הצבע – מי הצבע זה לא דבר ממשי והוא פוסל את המקוה בשלשה לוגין כמו מים שאובים. מדובר במים ששרו בהם סמנים וקיבלו צבע

ואינן פוסלין אותו בשינוי מראה – לפי שצבע המים אין בו ממש

 

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן וּמֹחַל, וְשִׁנּוּ אֶת מַרְאָיו – פָּסוּל. 

כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?

יַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיֵּרְדוּ גְּשָׁמִים,

וְיַחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם.

הָיוּ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה,

מְמַלֵּא בַּכָּתֵף וְנוֹתֵן לְתוֹכוֹ,

עַד שֶׁיַּחְזְרוּ מַרְאֵיהֶן לְמַרְאֵה הַמַּיִם.

 

יין ומוחל – יין או מוהל היוצא מן הזיתים

פסול – הואיל ויין ומוהל זה דבר ממשי

כיצד יעשה– מדובר במקוה שאין בו 40 סאה

ימתין לו עד שירדו גשמים –שהרי מים שאובים פוסלים אותו בשלושה לוגין

היו בו ארבעים סאה – מים כשרים. ונשתנה מראיהם על ידי יין או מוהל

ממלא בכתף – היינו ממלא מים שאובים

ונותן לתוכו, עד שיחזרו מראיהן למראה המים – שהרי מקוה 40 סאה, אין מים שאובים פוסלים אותו לעולם, הלכך נותן לתוכו אפילו מים שאובים עד שיחזור מראה המים.

 

משנה ד – יתן כאן צדקה לע”נ הנפטר.
נפל זה ראשי תיבות: פיזר נתן לאביונים

נָפַל לְתוֹכוֹ יַיִן אוֹ מֹחַל, וְשִׁנּוּ מִקְצָת מַרְאָיו,

אִם אֵין בּוֹ מַרְאֵה מַיִם אַרְבָּעִים סְאָה –

הֲרֵי זֶה לא יִטְבֹּל בּוֹ.

 

נפל לתוכו – לתוך מקוה שלם

יין או מוהל ושינו מקצת מראיו – שנשתנה מראה המים בצד אחד של המקוה

אם אין  בו מראה מים ארבעים סאה – אם אין במקוה ארבעים סאה מים שלא נשתנו מראיהם

הרי זה לא יטבול – באותו מקוה, אפילו באותו צד שיש בו מראה מים, שהמים שנשתנו מראיהם אין דינם כמים כלל, והרי שאין כאן ארבעים סאה כלל, והטובל בו, לא עלתה לו טבילה. [אמנם, אם יש במקוה ארבעים סאה מים שלא נשתנו מראיהם, משמע ממשנתנו שמותר לטבול במקום שלא נשתנה (המאירי, בית יוסף, שך, וכן משמע מהברטנורא)]

 

משנה ה

שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב יַיִן,

וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַיַּיִן,

וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לא פְּסָלוּהוּ.

שְׁלשָׁה לֻגִּין מַיִם חָסֵר קֻרְטוֹב, וְנָפַל לְתוֹכָן קֻרְטוֹב חָלָב,

וַהֲרֵי מַרְאֵיהֶן כְּמַרְאֵה הַמַּיִם,

וְנָפְלוּ לַמִּקְוֶה – לא פְּסָלוּהוּ.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּרְאֶה.

 

שלושה לוגין מים – שאובים

ונפל לתוכן קורטוב יין והרי מראיהן כמראה היין, ונפלו למקוה – שאין בו ארבעים סאה, ולא שינו מראיו (שהרי מדובר בקורטוב יין שאינו דבר ממשי)

לא פסלוהו – למרות שמדובר בקורטוב יין (5 גרם) הואיל ומראיהם השתנה למראה היין, אין דינם כמים אלא כיין שאינו פוסל את המקוה, כמו ששנינו לעיל (משנה ב).

ונפלו למקוה – שאין בו ארבעים סאה, אע”פ שמראיהם של השאובים שנפלו לתוכו כמראה המים  

לא פסלוהו – שהרי אין בהם שלושה לוגים מים; והחלב אינו פוסל את המקוה.

רבי יוחנן בן נורי אומר הכל הולך אחר המראה – הואיל וכרגע יש במקוה שלושה לוגים כמראה מים, לפיכך הכל נחשב למים למרות שיש שלושה לוגין מים חסר קורטוב, וקורטוב חלב. ואין הלכה כרבי יוחנן בן נורי

 

משנה ו

מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מְכֻוָּנוֹת, יָרְדוּ שְׁנַיִם וְטָבְלוּ זֶה אַחַר זֶההָרִאשׁוֹן טָהוֹר, וְהַשֵּׁנִי טָמֵא.

 

מכוונות – מצומצמות

זה אחר זה – באותו מקוה

הראשון טהור – שהרי טבל בארבעים סאה

והשני טמא – שהרי מדובר ב-40 סאה מצומצמות והשני טמא הואיל 40 סאה מים נחסרו ע”י טבילתו של הראשון.

 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיוּ רַגְלָיו שֶׁל רִאשׁוֹן נוֹגְעוֹת בַּמַּיִם – אַף הַשֵּׁנִי טָהוֹר.

הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַסְּגוֹס, וְהֶעֱלָהוּ,

מִקְצָתוֹ נוֹגֵעַ בַּמַּיִם – טָהוֹר.

הַכַּר וְהַכֶּסֶת שֶׁל עוֹר,

כֵּיוָן שֶׁהִגְבִּיהַּ שִֹפְתוֹתֵיהֶם מִן הַמַּיִם –

הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָן שְׁאוּבִין.

כֵּיצַד יַעֲשֶֹה? מַטְבִּילָן וּמַעֲלֶה אוֹתָם דֶּרֶךְ שׁוּלֵיהֶם.

 

נוגעות במים – בזמן שהשני טבל בהם

אף השני טהור – לפי שאומרים גוד אחית (משוך והורד) כלומר שרואים כאילו המים שעל גוף הראשון מחוברים למי המקוה, ולא חסר משיעור המקוה כלום

הטביל בו – במקוה של 40 סאה מצומצמות

סגוס – מעיל עבה של צמר הסופג הרבה מים

והעלהו  – מן המקוה, ואחר כך טבל בו אדם

סגוס – מעיל עבה של צמר הסופג הרבה מים

מקצתו נוגע במים – אם מקצת הסגוס נוגעת במים בשעה שטבל בו האדם

טהור – הטובל בו [י”א שקטע זה הוא לפי כל הדעות כי לפי תנא קמא באדם לא אומרים “גוד אחית/משוך והורד” הואיל והאדם לא סופג מים ובנוסף יש חלקים בגופו שיבשים אבל המעיל העבה ספוג במים ולכן אומרים “משוך והורד”]

הכר והכסת של עור – שהטבילם בארבעים סאה מצומצמות

שאובין – לפי שיש להם בית קיבול וחוזרים ופוסלים את המקוה בשלושה לוגים, הואיל והמקוה נעשה חסר.

כיצד יעשה –  שהטבילם בארבעים סאה מצומצמות

מטבילן ומעלה אותם דרך שוליהם –  פיהם למטה ושוליהם למעלה, כדי שלא יקבלו מים בתוכם, כשמגביהם מן המים.

 

משנה ז

הִטְבִּיל בּוֹ אֶת הַמִּטָּה, אַף עַל פִּי שֶׁרַגְלֶיהָ שׁוֹקְעוֹת בְּטִיט הֶעָבֶה – טְהוֹרָה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּיִם מְקַדְּמִין. מִקְוֶה שֶׁמֵּימָיו מְרֻדָּדִין, כּוֹבֵשׁ אֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, אֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, כְּדֵי שֶׁיִּתְפְּחוּ הַמַּיִם, וְיוֹרֵד וְטוֹבֵל. מַחַט שֶׁהִיא נְתוּנָה עַל מַעֲלוֹת הַמְּעָרָה, הָיָה מוֹלִיךְ וּמֵבִיא בַּמַּיִם,

כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלֶיהָ הַגַּל – טְהוֹרָה.

 

הטביל בו – במקוה של 40 סאה מצומצמות

המטה – מחמת רגליה הגבוהות אינה יכולה להכנס כולה במים של המקוה המצומצם אלא אם כן רגליה שוקעות בטיט שתחת המים

מקדמין – המים נמוכים. אע”פ שיש בו ארבעים סאה אין כל גופו של האדם מתכסה במים בבית אחת

מרודדין – אע”פ שיש בו ארבעים סאה אין כל גופו של האדם מתכסה במים בבית אחת.

כובש כו’ – מותר להניח בתוך המקוה חבילות של עצים או קנים כדי להגביה ולהתפיח את המים ויוכלו לכסות את כל הגוף

מחט – טמאה

מעלות המערה – על אחת ממדרגות המקוה שבמערה מחוץ למים

מחט – מנענע את מי המקוה עד שהגיעו למעלות המקוה

טהורה – לפי שהמחט דקה וקטנה וחוששים שמא תפול במים ותאבד שם, הדרך להטבילה כך (הרא”ש)

 

 

פרקי תהילים באותיות
מאיר בן מרים
(קיט)


לפני אמירת תהלים אומרים:

לְכוּ נְרננה לַאֲדֹנָי, נָריעה לְצוּר יִשְׁעֵנוּ. נְקַדְמָה פָנָיו בְּתוֹדָה בִּזְמִירוֹת נָריעַ לוֹ. כִּי אֵל גָּדוֹל אֲדֹנָי וּמֶלך גָּדוֹל עַל כָּל אֱלֹהִים.

 

ואומרים:
הֲרֵינִי מְזַמֵּן אֶת פִּי לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וּלְשַׁבֵּחַ אֶת בּוֹרְאִי. לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא-בְּרִיךְ-הוּא ושׁכִינְתֵּיה, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, עַל יְדֵי הַהוּא טָמִיר וְנֶעֶלָם, בְּשֵּׁם כָּל יִשְׂרָאֵל.

מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ:    כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ:    כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.
מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי:    כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן:    כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
מִכָּל-אֹרַח רָע, כָּלִאתִי רַגְלָי–    לְמַעַן, אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא-סָרְתִּי:    כִּי-אַתָּה, הוֹרֵתָנִי.
מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי, אִמְרָתֶךָ–    מִדְּבַשׁ לְפִי.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן;    עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר.

 

אַשְׁרֵי תְמִימֵי-דָרֶךְ–    הַהֹלְכִים, בְּתוֹרַת יְהוָה. אַשְׁרֵי, נֹצְרֵי עֵדֹתָיו; בְּכָל-לֵב יִדְרְשׁוּהוּ.
אַף, לֹא-פָעֲלוּ עַוְלָה;    בִּדְרָכָיו הָלָכוּ.
אַתָּה, צִוִּיתָה פִקֻּדֶיךָ–    לִשְׁמֹר מְאֹד.
אַחֲלַי, יִכֹּנוּ דְרָכָי–    לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ.
אָז לֹא-אֵבוֹשׁ–    בְּהַבִּיטִי, אֶל-כָּל-מִצְו‍ֹתֶיךָ.
אוֹדְךָ, בְּיֹשֶׁר לֵבָב–    בְּלָמְדִי, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
אֶת-חֻקֶּיךָ אֶשְׁמֹר;    אַל-תַּעַזְבֵנִי עַד-מְאֹד.

 

יָדֶיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי;    הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְו‍ֹתֶיךָ.  יְרֵאֶיךָ, יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ:

כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי. יָדַעְתִּי יְהוָה, כִּי-צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ;    וֶאֱמוּנָה, עִנִּיתָנִי.
יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי- כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ.
יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה: כִּי-תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.
יֵבֹשׁוּ זֵדִים, כִּי-שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי;    אֲנִי, אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ. יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ;    וידעו (וְיֹדְעֵי), עֵדֹתֶיךָ. יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ–    לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ.

 

רְאֵה-עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי:    כִּי-תוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
רִיבָה רִיבִי, וּגְאָלֵנִי;    לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה:    כִּי חֻקֶּיךָ, לֹא דָרָשׁוּ.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה;    כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.
רַבִּים, רֹדְפַי וְצָרָי;    מֵעֵדְו‍ֹתֶיךָ, לֹא נָטִיתִי.
רָאִיתִי בֹגְדִים, וָאֶתְקוֹטָטָה–    אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ, לֹא שָׁמָרוּ.
רְאֵה, כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי;    יְהוָה, כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.
רֹאשׁ-דְּבָרְךָ אֱמֶת;    וּלְעוֹלָם, כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.

 

בַּמֶּה יְזַכֶּה-נַּעַר, אֶת-אָרְחוֹ–    לִשְׁמֹר, כִּדְבָרֶךָ.
בְּכָל-לִבִּי דְרַשְׁתִּיךָ;    אַל-תַּשְׁגֵּנִי, מִמִּצְו‍ֹתֶיךָ.
בְּלִבִּי, צָפַנְתִּי אִמְרָתֶךָ–    לְמַעַן, לֹא אֶחֱטָא-לָךְ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָה–    לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ.
בִּשְׂפָתַי סִפַּרְתִּי–    כֹּל, מִשְׁפְּטֵי-פִיךָ.
בְּדֶרֶךְ עֵדְו‍ֹתֶיךָ שַׂשְׂתִּי–    כְּעַל כָּל-הוֹן.
בְּפִקּוּדֶיךָ אָשִׂיחָה;    וְאַבִּיטָה, אֹרְחֹתֶיךָ.
בְּחֻקֹּתֶיךָ אֶשְׁתַּעֲשָׁע;    לֹא אֶשְׁכַּח דְּבָרֶךָ.

 

נֵר-לְרַגְלִי דְבָרֶךָ;    וְאוֹר, לִנְתִיבָתִי.
נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה–    לִשְׁמֹר, מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ.
נַעֲנֵיתִי עַד-מְאֹד;    יְהוָה, חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ.
נִדְבוֹת פִּי, רְצֵה-נָא יְהוָה;    וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי.
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד;    וְתוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי;    וּמִפִּקּוּדֶיךָ, לֹא תָעִיתִי.
נָחַלְתִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ לְעוֹלָם:    כִּי-שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה.
נָטִיתִי לִבִּי, לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ–    לְעוֹלָם עֵקֶב.

 

מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ:    כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ:    כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.
מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי:    כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן:    כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
מִכָּל-אֹרַח רָע, כָּלִאתִי רַגְלָי–    לְמַעַן, אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא-סָרְתִּי:    כִּי-אַתָּה, הוֹרֵתָנִי.
מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי, אִמְרָתֶךָ–    מִדְּבַשׁ לְפִי.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן;    עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר.

 

רְאֵה-עָנְיִי וְחַלְּצֵנִי:    כִּי-תוֹרָתְךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי.
רִיבָה רִיבִי, וּגְאָלֵנִי;    לְאִמְרָתְךָ חַיֵּנִי.
רָחוֹק מֵרְשָׁעִים יְשׁוּעָה:    כִּי חֻקֶּיךָ, לֹא דָרָשׁוּ.
רַחֲמֶיךָ רַבִּים יְהוָה;    כְּמִשְׁפָּטֶיךָ חַיֵּנִי.
רַבִּים, רֹדְפַי וְצָרָי;    מֵעֵדְו‍ֹתֶיךָ, לֹא נָטִיתִי.
רָאִיתִי בֹגְדִים, וָאֶתְקוֹטָטָה–    אֲשֶׁר אִמְרָתְךָ, לֹא שָׁמָרוּ.
רְאֵה, כִּי-פִקּוּדֶיךָ אָהָבְתִּי;    יְהוָה, כְּחַסְדְּךָ חַיֵּנִי.
רֹאשׁ-דְּבָרְךָ אֱמֶת;    וּלְעוֹלָם, כָּל-מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.

 

יָדֶיךָ עָשׂוּנִי, וַיְכוֹנְנוּנִי;    הֲבִינֵנִי, וְאֶלְמְדָה מִצְו‍ֹתֶיךָ.
יְרֵאֶיךָ, יִרְאוּנִי וְיִשְׂמָחוּ:    כִּי לִדְבָרְךָ יִחָלְתִּי.
יָדַעְתִּי יְהוָה, כִּי-צֶדֶק מִשְׁפָּטֶיךָ;    וֶאֱמוּנָה, עִנִּיתָנִי.
יְהִי-נָא חַסְדְּךָ לְנַחֲמֵנִי–    כְּאִמְרָתְךָ לְעַבְדֶּךָ.
יְבֹאוּנִי רַחֲמֶיךָ וְאֶחְיֶה:    כִּי-תוֹרָתְךָ, שַׁעֲשֻׁעָי.
יֵבֹשׁוּ זֵדִים, כִּי-שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי;    אֲנִי, אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ.
יָשׁוּבוּ לִי יְרֵאֶיךָ;    וידעו (וְיֹדְעֵי), עֵדֹתֶיךָ.
יְהִי-לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ–    לְמַעַן, לֹא אֵבוֹשׁ.

מָה-אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ:    כָּל-הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי.
מֵאֹיְבַי, תְּחַכְּמֵנִי מִצְו‍ֹתֶךָ:    כִּי לְעוֹלָם הִיא-לִי.
מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי:    כִּי עֵדְו‍ֹתֶיךָ, שִׂיחָה לִי.
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן:    כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי.
מִכָּל-אֹרַח רָע, כָּלִאתִי רַגְלָי–    לְמַעַן, אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ.
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא-סָרְתִּי:    כִּי-אַתָּה, הוֹרֵתָנִי.
מַה-נִּמְלְצוּ לְחִכִּי, אִמְרָתֶךָ–    מִדְּבַשׁ לְפִי.
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן;    עַל כֵּן, שָׂנֵאתִי כָּל-אֹרַח שָׁקֶר.


ואומרים פרקי תהילים באותיות
נשמה

נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי:
נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
נַעֲנֵיתִי עַד מְאֹד יְהֹוָה חַיֵּנִי כִדְבָרֶךָ:
נִדְבוֹת פִּי רְצֵה נָא יְהֹוָה וּמִשְׁפָּטֶיךָ לַמְּדֵנִי:
נַפְשִׁי בְכַפִּי תָמִיד וְתוֹרָתְךָ לֹא שָׁכָחְתִּי:
נָתְנוּ רְשָׁעִים פַּח לִי וּמִפִּקּוּדֶיךָ לֹא תָעִיתִי:
נָחַלְתִּי עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם כִּי שְׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה:
נָטִיתִי לִבִּי לַעֲשׂוֹת חֻקֶּיךָ לְעוֹלָם עֵקֶב:

שָׂרִים רְדָפוּנִי חִנָּם וּמִדְּבָרְךָ פָּחַד לִבִּי:
שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב:
שֶׁקֶר שָׂנֵאתִי וָאֲתַעֵבָה תּוֹרָתְךָ אָהָבְתִּי:
שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ:
שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל:
שִׂבַּרְתִּי לִישׁוּעָתְךָ יְהֹוָה וּמִצְוֹתֶיךָ עָשִׂיתִי:
שָׁמְרָה נַפְשִׁי עֵדֹתֶיךָ וָאֹהֲבֵם מְאֹד:
שָׁמַרְתִּי פִקּוּדֶיךָ וְעֵדֹתֶיךָ כִּי כָל דְּרָכַי נֶגְדֶּךָ:

מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי:
מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי:
מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִי:
מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן כִּי פִקּוּדֶיךָ נָצָרְתִּי:
מִכָּל אֹרַח רָע כָּלִאתִי רַגְלָי לְמַעַן אֶשְׁמֹר דְּבָרֶךָ:
מִמִּשְׁפָּטֶיךָ לֹא סָרְתִּי כִּי אַתָּה הוֹרֵתָנִי:
מַה נִּמְלְצוּ לְחִכִּי אִמְרָתֶךָ מִדְּבַשׁ לְפִי:
מִפִּקּוּדֶיךָ אֶתְבּוֹנָן עַל כֵּן שָׂנֵאתִי כָּל אֹרַח שָׁקֶר:

הוֹרֵנִי יְהֹוָה דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב:
הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב:
הַדְרִיכֵנִי בִּנְתִיב מִצְוֹתֶיךָ כִּי בוֹ חָפָצְתִּי:
הַט לִבִּי אֶל עֵדְוֹתֶיךָ וְאַל אֶל בָּצַע:
הַעֲבֵר עֵינַי מֵרְאוֹת שָׁוְא בִּדְרָכֶךָ חַיֵּנִי:
הָקֵם לְעַבְדְּךָ אִמְרָתֶךָ אֲשֶׁר לְיִרְאָתֶךָ:
הַעֲבֵר חֶרְפָּתִי אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי כִּי מִשְׁפָּטֶיךָ טוֹבִים:
הִנֵּה תָּאַבְתִּי לְפִקֻּדֶיךָ בְּצִדְקָתְךָ חַיֵּנִי:

 

לאחר אמירת תהילים אומרים:

מִי יִתֵּן מִצִּיּוֹן יְשׁוּעֻת יִשְׂרָאֵל, בְּשׁוּב אדוני שְׁבוּת עַמּוֹ, יָגֵל יַעֲקֹב יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל. וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵיְיָ מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה. וַיַּעְזְרֵם יְיָ וַיְפַלְּטֵם, יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.

 

לאחר הלימוד, טוב לומר פתח אליהו – עושה לנפטר נחת רוח גדולה בשמים

פָּתַח אֵלִיָּהוּ (הנביא זכור לטוב) וְאָמַר, רִבּוֹן עָלְמִין דְּאַנְתְּ הוּא חָד וְלָא בְחֻשְׁבָּן, אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין, סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין, לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָךְ כְּלָל, אַנְתְּ הוּא דְאַפִּיקַת עֲשַׂר תִּקּוּנִין, וְקָרִינָן לוֹן עֲשַׂר סְפִירָן, לְאַנְהָגָא בְהוֹן עָלְמִין סְתִימִין דְּלָא אִתְגַּלְיָין, וְעָלְמִין דְּאִתְגַּלְיָין, וּבְהוֹן אִתְכְּסִיאַת מִבְּנֵי נָשָׁא, וְאַנְתְּ הוּא דְקָשִׁיר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן, וּבְגִין דְּאַנְתְּ מִלְּגָאו, כָּל מָאן דְּאַפְרֵישׁ חַד מִן חַבְרֵיהּ מֵאִלֵּין עֲשַׂר, אִתְחַשֵּׁיב לֵיהּ כְּאִלּוּ אַפְרֵישׁ בָּךְ.
וְאִלֵּין עֲשַׂר סְפִירָן אִינּוּן אָזְלִין כְּסִדְרָן, חַד אֲרִיךְ, וְחַד קְצִר, וְחַד בֵּינוּנִי, וְאַנְתְּ הוּא דְאַנְהִיג לוֹן, וְלֵית מָאן דְּאַנְהִיג לָךְ, לָא לְעִילָא וְלָא לְתַתָּא וְלָא מִכָּל סִטְרָא, לְבוּשִׁין תְּקִינַת לוֹן, דְּמִנַּיְיהוּ פָּרְחִין נִשְׁמָתִין לִבְנֵי נָשָׁא, וְכַמָּה גוּפִין תְּקִינַת לוֹן, דְּאִתְקְרִיאוּ גוּפָא לְגַבֵּי לְבוּשִׁין דִּמְכַסְיָין עֲלֵיהוֹן, וְאִתְקְרִיאוּ בְּתִקּוּנָא דָא, חֶסֶד דְּרוֹעָא יְמִינָא, גְּבוּרָה דְרוֹעָא שְׂמָאלָא, תִּפְאֶרֶת גּוּפָא, נֶצַח וְהוֹד תְּרֵין שׁוֹקִין, וִיסוֹד סִיּוּמָא דְגוּפָא אוֹת בְּרִית קֹדֶשׁ, מַלְכוּת פֶּה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה קָרִינָן לֵיהּ.
חָכְמָה מוֹחָא אִיהוּ מַחֲשָׁבָה מִלְּגָו, בִּינָה לִבָּא וּבָהּ הַלֵּב מֵבִין, וְעַל אִלֵּין תְּרֵין כְּתִיב הַנִּסְתָּרוֹת לַיהו”ה אלהינ”ו, כֶּתֶר עִִלְיוֹן אִיהוּ כֶּתֶר מַלְכוּת, וַעֲלֵיהּ אִתְּמַר מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית, וְאִיהוּ קַרְקַפְתָּא דִתְּפִלֵּי, מִלְּגָו אִיהוּ יו”ד ה”א וא”ו ה”א, דְּאִיהוּ אֹרַח אֲצִילוּת, אִיהוּ שַׁקְיוּ דְאִילָנָא בִּדְרוֹעוֹי וְעַנְפּוֹי, כְּמַיָּא דְאַשְׁקֵי לְאִילָנָא, וְאִתְרַבֵּי בְּהַהוּא שַׁקְיוּ.
רִבּוֹן הָעוֹלָמִים, אַנְתְּ הוּא עִלַּת הָעִלּוֹת, סִבַּת הַסִּבּוֹת, דְּאַשְׁקֵי לְאִילָנָא בְּהַהוּא נְבִיעוּ, וְהַהוּא נְבִיעוּ אִיהוּ כְּנִשְׁמָתָא לְגוּפָא, דְאִיהוּ חַיִּים לְגוּפָא, וּבָךְ לֵית דִּמְיוֹן וְלֵית דִּיוֹקְנָא מִכָּל מַה דִּלְּגָו וּלְבָר, וּבְרָאתָ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא,

וְאַפִּיקַת מִנְּהוֹן שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא וְכֹכְבַיָּא וּמַזָּלֵי, וּבְאַרְעָא אִלָנִין וְדִשְׁאִין וְגִנְּתָא דְעִדֶן וְעִשְׂבִּין וְחֵיוָון וְעוֹפִין וְנוּנִין וּבְנֵי נָשָׁא, לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא בְהוֹן עִלָּאִין, וְאֵיךְ יִתְנַהֲגוּן בְּהוֹן עִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְאֵיךְ אִשְׁתְּמוֹדְעָאן מֵעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְלֵית דְּיָדַע בָּךְ כְּלָל. וּבַר מִינָּךְ לֵית יְחִידָא בְּעִלָּאֵי וְתַתָּאֵי, וְאַנְתְּ אִשְׁתְּמוֹדָע אָדוֹן עַל כֹּלָּא, וְכָל סְפִירָן כָּל חַד אִית לֵיהּ שֵׁם יְדִיעַ, וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאָכַיָּא, וְאַנְתְּ לֵית לָךְ שֵׁם יְדִיעַ, דְּאַנְתְּ הוּא מְמַלֵּא כָל שְׁמָהָן, וְאַנְתְּ הוּא שְׁלִימוּ דְּכֻלְּהוּ, וְכַד אַנְתְּ תִּסְתַּלֵּק מִנְּהוֹן, אִשְׁתָּאֲרוּ כֻּלְּהוּ שְׁמָהָן כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמָתָא.
אַנְתְּ חַכִּים וְלַאו בְּחָכְמָה יְדִיעָא, אַנְתְּ הוּא מֵבִין וְלָא מִבִּינָה יְדִיעָא, לֵית לָךְ אֲתַר יְדִיעָא אֶלָּא לְאִשְׁתְּמוֹדְעָא תּוּקְפָךְ וְחֵילָךְ לִבְנֵי נָשָׁא, וּלְאַחֲזָאָה לוֹן אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא בְּדִינָא וּבְרַחֲמֵי, דְאִינוּן צֶדֶק וּמִשְׁפָּט, כְּפוּם עוֹבְדֵיהוֹן דִּבְנֵי נָשָׁא, דִּין אִיהוּ גְבוּרָה, מִשְׁפָּט עַמּוּדָא דְאֶמְצָעִיתָא, צֶדֶק מַלְכוּתָא קַדִּישָׁא, מֹאזְנֵי צֶדֶק תְּרֵין סַמְכֵי קְשׁוֹט, הִין צֶדֶק אוֹת בְּרִית, כֹּלָּא לְאַחֲזָאָה אֵיךְ אִתְנַהֵיג עָלְמָא, אֲבָל לַאו דְּאִית לָךְ צֶדֶק יְדִיעָא דְאִיהוּ דִין, וְלַאו מִשְׁפָּט יְדִיעָא דְאִיהוּ רַחֲמֵי, וְלַאו מִכָּל אִלֵּין מִדּוֹת כְּלָל.
קוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן וְיִתְחַדְשׁוּן מִלִּין עַל יְדָךְ, דְּהָא רְשׁוּתָא אִתְיַהִיב לָךְ לְגַלָּאָה רָזִין טְמִירִין עַל יְדָךְ, מַה דְּלָא אִתְיַיהִיב רְשׁוּ לְגַלָּאָה לְשׁוּם בַּר נַשׁ עַד כְּעַן, קָם רַבִּי שִׁמְעוֹן פָּתַח וְאָמַר, לְךָ יהו”ה הַגְּדוּלָה וְהַגְּבוּרָה וכו’, עִלָּאִין שְׁמָעוּ אִינוּן דְּמִיכִין דְּחֶבְרוֹן, וְרַעִִיָא מְהֵימְנָא אִתְעָרוּ מִשְּׁנַתְכוֹן, הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ שׁוֹכְנֵי עָפָר, אִלֵּין אִינוּן צַדִּיקַיָּא דְאִינוּן מִסִּטְרָא דְהַהוּא דְאִתְּמַר בָּהּ אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עִר, וְלַאו אִינוּן מֵתִים, וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בְּהוֹן הָקִיצוּ וְרַנְּנוּ וכו’, הָקִיצוּ אַנְתְּ וַאֲבָהָן, רַעִִיָא מְהֵימְנָא אִתְּעַר אַנְתְּ וַאֲבָהָן לְאִתְעָרוּתָא דִשְׁכִינְתָּא דְאִיהִי יְשֵׁנָה בְּגָלוּתָא, דְּעַד כְּעַן צַדִּיקַיָּא כֻּלְּהוּ דְּמִיכִין וְשִׁינְתָא בְחוֹרֵיהוֹן. מִיָּד יְהִיבַת שְׁכִינְתָּא תְּלַת קָלִין לְגַבֵּי רַעִִיָא מְהֵימְנָא, וְיֵימָא לֵיהּ קוּם רַעִִיָא מְהֵימְנָא, דְהָא עֲלָךְ אִתְּמַר קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק לְגַבָּאי בְּאַרְבַּע אַתְוָון דִּילֵיהּ, וְיֵימָא בְהוֹן, פִּתְחִי לִי אֲחוֹתִי רַעִִיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי, דְּהָא תַּם עֲוֹנֵךְ בַּת צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ.
שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, מַאי נִמְלָא טָל אֶלָּא אָמַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אַנְתְּ חֲשִׁיבַת דְמִיּוֹמָא דְאִתְחָרַב בֵּי מַקְדְּשָׁא דְעָאלְנָא בְּבֵיתָא דִילִי, וְעָאלְנָא בְיִשּׁוּבָא, לַאו הָכִי, דְלָא עָאלְנָא כָל זִמְנָא דְאַנְתְּ בְּגָלוּתָא, הֲרֵי לָךְ סִימָנָא שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא טָל, הֵ”א שְׁכִינְתָּא בְגָלוּתָא, שְׁלִימוּ דִּילָהּ וְחַיִּים דִּילָהּ אִיהוּ טָל, וְדָא אִיהוּ יו”ד ה”א וא”ו, וְה”א אִיהִי שְׁכִינְתָּא דְלָא מֵחוּשְׁבַּן טָ”ל, אֶלָּא יו”ד ה”א וא”ו, דִּסְלִיקוּ אַתְוָון לְחֻשְׁבַּן טָ”ל, דְּאִיהוּ מַלְיָא לִשְׁכִינְתָּא מִנְּבִיעוּ דְּכָל מְקוֹרִין עִלָּאִין, מִיָּד קָם רַעִִיָא מְהֵימְנָא, וַאֲבָהָן קַדִּישִׁין עִמֵּיהּ, עַד כַּאן רָזָא דְיִחוּדָא.
בָּרוּךְ יְהוָה לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:


לאחר מכן אומרים קדיש (ובלבד שיש מנין):

קדיש על ישראל / דרבנן
האבלים: יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵה, וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: בְּחַיֵּיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵּי דְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּׂא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְּקֻדְשָׁא, בְּרִיךְ הוּא.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא, תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא, דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים: עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא קַדִּשְׁתָּא. דִּי בְאַתְרָא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לָנָא וּלְהוֹן וּלְכוֹן חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמֵי. מִן קֳדָם מָארֵי שְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן.הקהל: אָמֵן.
האבלים: יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא, חַיִּים וְשָׂבָע וִישׁוּעָה וְנֶחָמָה וְשֵׁיזָבָא וּרְפוּאָה וּגְאֻלָּה וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה וְרֵיוַח וְהַצָּלָה. לָנוּ וּלְכָל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.
האבלים : עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.
הקהל: אָמֵן.

מעלה גדולה שהבנים אומרים תפילת השכבה על אביהם:
הַמְרַחֵם עַל כָּל בְּרִיּוֹתָיו הוּא יָחוֹס וְיַחְמוֹל וִירַחֵם עַל נֶפֶשׁ, רוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁל מור אבי מאיר בן מרים . רוּחַ אֲדֹנָי תְּנִיחֶנּוּ  בְגַן עֵדֶן” . הוא וכל ישראל השוכנים עמו בכלל הרחמים והסליחות ונאמר אמן.

(האריז”ל היה מלעיג על מי שמוסיף תארים שאינם ראויים לנפש המת ואמר שפעמים אנשים וחזנים מורידים את נשמת המת מטה מטה (שער המצוות פרשת ויחי הובא בשולחן אריאל סימן שעו’ בענין ההשכבות)

ביציאה מבית הקברות נוהגים ליטול ידיים 3 פעמים לסירוגין.

 

מעלת האזכרה לנפטר

כתב רבנו האר”י: יש לערוך את האזכרה להורים מידי שנה בשנה, ואפילו אחר מאה שנה. כי בכל שנה ושנה, דנים שוב את הנפטר, בבניו ובנותיו שהשאיר אחריו. אם הם הולכים בדרך ה’, מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר, ואם חס ושלום להיפך, להיפך. וכמו כן, אם זכה בחייו לבנות בית מדרש, או זיכה את הרבים בספרים שילמדו בהם, הרי שכל התורה שלומדים מכוחו, נזקפת לזכותו ומעלים אותו מעלה מעלה בגן עדן. אבל אם חס ושלום בנה בתי קרקס, בריכה מעורבת מגרש כדורגל וכיוצא בזה, משנה לשנה מורידים אותו לשאול תחתית, עד שירחמו עליו מהשמים, ויהפך אותו מקום, למקום קדושה ויראת שמים. (ג רלז)

 

וזו לשון רבנו יוסף חיים זיע”א (רב פעלים ח”ד סוד ישרים סימן יז): יום האזכרה, אין לו גבול בשנים, ואפילו אם יחיה הבן מאה שנים אחר פטירת אביו או

דילוג לתוכן