פרשת בְּרֵאשִׁית
כתבה תורנית מקיפה: הלכה, מוסר, פירושים ואגדה
בראשית ברא אלוקים – ראשית הדרך, ראשית הבחירה, ראשית האנושות
✦ ✦ ✦
א. נושא הפרשה בהרחבה
פרשת “בראשית” היא פרשת הפרשות – הפרשה הראשונה בחמישה חומשי תורה ובכל המקרא כולו. היא פותחת לא בציווי, לא במצוה ולא בהלכה – אלא בסיפור: “בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ” (בראשית א, א). שלש מילים. ובהן – הכל. ה’, הבריאה, המציאות.
הפרשה כוללת: מעשה בראשית – ששת ימי הבריאה, בריאת האדם בצלם אלוקים, גן עדן וחטא עץ הדעת, קין והבל, וסיום בדור אנוש ותחילת הדרדרות. כל אחד מן הנושאים הללו הוא “ראשית” של נושא עצום שיתפתח לאורך כל התורה כולה.
ששת ימי הבריאה – הסדר שמלמד
ה’ ברא את העולם בששה ימים: יום ראשון – אור וחושך. יום שני – הרקיע. יום שלישי – יבשה, ים, צמחים. יום רביעי – מאורות, שמש וירח וכוכבים. יום חמישי – דגים ועופות. יום שישי – חיות ואדם. יום שביעי – שבת ומנוחה.
רש”י על הפסוק הראשון שואל שאלה מפורסמת: “אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ’הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם’ שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום ‘כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם’ – שאם יאמרו עמים לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה עמים – הם אומרים: כל הארץ של ה’ היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.”
בריאת האדם – “בצלם אלוקים”
“וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ” (בראשית א, כז). שתי פעמים “צלם” – כי הדגש כפול: האדם נברא בצלם. לא בגוף – בצלם. לא בחומר – בנשמה. ה”ספורנו” (רבי עובדיה ספורנו) מסביר: “בצלם” פירושו “בדמות השכל” – שה’ נתן לאדם שכל חופשי, כוח בחירה, אחריות. אלה הם ה”צלם.”
המשנה בסנהדרין (פרק ד, משנה ה) לומדת מבריאת האדם היחיד: “לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם.” אדם אחד – עולם מלא. ומכאן: כל אחד הוא יחיד ומיוחד, ואי אפשר לאמר “עוד אחד” כשמדובר באדם.
גן עדן וחטא עץ הדעת
לאחר בריאת האדם – ה’ שותל גן בעדן ומניח בתוכו שני עצים מיוחדים: עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע. ה’ מצווה: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ” (בראשית ב, טז–יז). הנחש, “עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה,” מפתה את חוה ואחריה את אדם לאכול. אוכלים – ומוגלים מגן עדן.
ה”רמב”ן” (בראשית ב, ט) מסביר שעץ הדעת לא “נתן” לאדם את יכולת הדעת – אלא “שינה” את עיקרה. לפני החטא, הדעת של אדם הייתה “אמת ושקר.” לאחר החטא – “טוב ורע.” כלומר: לפני – עולם של אמת אובייקטיבית. אחרי – עולם של ערכים סובייקטיביים. ולכן מאז – כל אחד וסטנדרט המוסר שלו.
קין והבל – הרצח הראשון
שני בני אדם הראשונים – קין והבל. קין חקלאי, הבל רועה. שניהם מביאים קרבן לה’: הבל מביא מן המשובחות, קין מן הגרוע. ה’ שועה להבל ולא לקין. קין כועס. “וַיֹּאמֶר ה’ אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ… הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ” (בראשית ד, ו–ז). ה’ מזהיר. קין לא שומע – והורג את אחיו.
ה”אלשיך הקדוש” (רבי משה אלשיך מצפת) מסביר שסיפור קין והבל הוא “מודל” לכל קנאה: קין לא שנא את הבל בגלל מה שהבל עשה לו – שנא אותו בגלל מה שה’ עשה ל”אחר.” הקנאה שהורגת – היא קנאה שאינה מכוונת נגד “מה שיש לאחר” אלא נגד “מה שה’ נתן לאחר.” ובסוף – הורגת את עצמה.
דור אנוש – ראשית הירידה
הפרשה מסתיימת עם: קין ותולדותיו, לידת שת ואנוש, ותחילת ספר תולדות אדם. “אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'” (בראשית ד, כו). רש”י מסביר שבימי אנוש החלו בני אדם לקרוא בשמות האלילים בשם ה’ – ראשית עבודה זרה. ה”רמב”ם” (הלכות עבודה זרה, פרק א) מסביר שבדור זה התחיל טעות גדולה: אנשים חשבו שה’ “רוצה שיכבדו את הכוכבים” – וכך, בהדרגה, פנו לעבוד לכוכבים עצמם.
✦ ✦ ✦
ג. דברי הלכה מפרשת בראשית
מצות פרו ורבו – מן הפרשה
“וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ” (בראשית א, כח). הרמב”ם (הלכות אישות, פרק טו, הלכה טז) פוסק: “מצות עשה מן התורה לישא אשה כדי לפרות ולרבות.” שיעור המצוה: “לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים.” ה”שולחן ערוך” (אבן העזר, סימן א) פוסק: “חייב כל אדם לישא אשה כדי לפרות ולרבות.”
כמה ילדים נדרשים? “שיעור המצוה – בן ובת” (הרמב”ם, שם). בית שמאי אומרים שני בנים; בית הלל אומרים בן ובת – כי “זכר ונקבה בראם.” והלכה כבית הלל. ה”שולחן ערוך” פוסק כן להלכה.
כבוד הבריות – מ”בצלם אלוקים”
מן הפסוק “בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו) למדו חז”ל (ברכות יט עמוד ב) את עיקרון “כבוד הבריות” – שהוא כה חשוב עד שדוחה מדרבנן. הגמרא אומרת: “גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.” הרמב”ם (הלכות אבל, פרק יד, הלכה א) פוסק שמצות כבוד הבריות חלה על כל אדם – יהודי וגוי כאחד, “לפי שכולם נבראו בצלם.”
ה”שולחן ערוך” (יורה דעה, סימן שסח) מביא שחייבים לקבור את מת הגוי ולנחם את אבליו “מפני דרכי שלום.” ה”ספר החינוך” (מצוה כד) מסביר שמצות כבוד הבריות מקורה בהכרה שכל אדם הוא “מלאכה” של ה’. לכבד את מלאכתו – לכבד אותו.
שבת – מבריאת העולם
“וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ” (בראשית ב, ג). השבת נקדשה כבר ביום שבת הבריאה – לפני מתן תורה. הרמב”ם (הלכות שבת, פרק א, הלכה א) פוסק: “שביתה בשבת מצות עשה שנאמר ‘וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת.'” ה”שולחן ערוך” (אורח חיים, סימן רמב) מפרט שמצות שבת כוללת זכירה (קידוש) ושמירה (הימנעות ממלאכות).
ה”ספורנו” מסביר: “כי בו שבת” – לא רק ה’ שבת, אלא ה’ “נח” – הייתה לו “נחת רוח” בבריאה. ולכן השבת היא לא רק “מנוחה” – היא “נחת רוח.” שבוע שלם עמלנו ובנינו – ובשבת עוצרים ו”מרגישים נחת” ממה שנבנה בשבוע.
איסור שפיכות דמים – “שופך דם האדם”
“שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם” (בראשית ט, ו). מן הפסוק הזה, שנאמר לנח לאחר המבול, לומדת הגמרא (סנהדרין נז עמוד א) שאיסור רצח חל על כל בני אדם – “שבע מצות בני נח.” ה”שולחן ערוך” (חושן משפט, סימן תכה) פוסק שאסור לעמוד על דמו של ישראל וגם של אינו ישראל כאחד.
הרמב”ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק א, הלכה א) פוסק: “כל ההורג נפש אדם – עובר על לא תעשה.” ואחר כך מאריך לבאר שגם מי שמוריד עצמו לדחק ולסכנה עובר על “לא תרצח” – כי הגוף שלך אינו רק שלך.
מצות לא לאכול אבר מן החי
“אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ” (בראשית ט, ד). מן הפסוק הזה, שנאמר לנח, לומדים את איסור “אבר מן החי” – לא לאכול בשר מחיה חיה. הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות, פרק ה, הלכה א) פוסק שאיסור זה חל על יהודים ועל גויים כאחד. ה”שולחן ערוך” (יורה דעה, סימן סב) מפרט שאיסור “אבר מן החי” חמור מאד – ומי שאכל ממנו כזית – לוקה.
חשבון יהודי – “ויהי ערב ויהי בוקר”
מן הפסוק “וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד” (בראשית א, ה) לומדים שהיום היהודי מתחיל בלילה. “ויהי ערב” – הלילה – הוא “ראשית” היום. ולכן כל יום טוב, שבת, וכל חג – מתחיל מן הלילה שקודם. ה”שולחן ערוך” (אורח חיים, סימן רסא) פוסק שקבלת שבת ותפילת ערבית של ליל שבת – הם “ראשית” שבת.
שבע מצות בני נח
מן הפרשה לומדים את שבע מצות בני נח – שחלות על כל בני האנושות. הגמרא בסנהדרין (נו עמוד א) מונה: איסור עבודה זרה, איסור ברכת ה’, איסור שפיכות דמים, איסור גילוי עריות, איסור גזל, איסור אבר מן החי, ומצות דינים – הקמת מערכת משפט. הרמב”ם (הלכות מלכים, פרק ח) מסביר שגוי שמקיים שבע מצוות בני נח “מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא.”
✦ ✦ ✦
ד. דברי מוסר ומחשבה
“בראשית ברא” – למה ב’ ולא א’?
רבי עקיבא שאל: מדוע התורה פותחת ב”בְּ”ראשית ולא ב”אְ”ראשית? ה”מדרש רבה” (בראשית א, י) עונה: “לפי שהב’ לשון ברכה ו”אלף” לשון ארירה, לא רצה הקב”ה לפתוח את העולם בסימן קללה.” אבל ה”בעל שם טוב” הקדוש מוסיף עומק: “ב'” היא האות הפתוחה משלשה צדדים ומוגנת מצד אחד. העולם “פתוח” לכל הכיוונים – הבחירה היא שלנו. רק צד אחד “מוגן” – הצד שה’ שם שם.
ה”שפת אמת” (תרנ”ב) מוסיף: “בְּ” – לשון “בתוך.” “בראשית” – הקב”ה ברא את העולם “בתוך” ה”ראשית” – בתוך נקודה של כוונה. לא הקב”ה ברא כי “היה לו חשק” – ברא “בְּ”כוונה, “בְּ”תכלית. ולנו, שנבראנו בתוך הבריאה הזו, יש גם “בְּ” – גם תכלית פנימית.
שישה ימים ויום שביעי – עבודה ומנוחה
ה”שפת אמת” (תרנ”ד) מסביר: ה’ לא “היה עייף” בשבת. ה’ ברא את השבת כ”מצב” – כ”מהות.” ששה ימים הוא “עולם הזמן” – שינוי, תנועה, בניה. יום שביעי הוא “עולם הנצח” – קיום, שקט, שלמות. וכשאדם שובת בשבת – הוא “נכנס” לתוך ממד אחר של קיום. לא “פוסק מלעשות” – “נכנס להיות.”
ה”מסילת ישרים” (רמח”ל, פרק א) קושר זאת לייעוד האדם: “לא נברא האדם אלא לשם עבודת ה’.” אבל “עבודה” אינה רק “מעשה” – היא גם “שביתה.” מי שרק עובד ולא עוצר – לא יודע “למה” הוא עובד. השבת היא ה”למה.”
חטא עץ הדעת – הבחירה הראשונה
ה”כלי יקר” (רבי שלמה אפרים מלונשיץ) מסביר: ה’ לא “נתפס” כאשר חוה ואדם אכלו. ה’ ידע מראש שיאכלו. אז מדוע אסר? כדי לתת להם “בחירה.” עולם ללא איסורים הוא עולם ללא חופש. “ציווי” פירושו “הוענק לך חופש – עכשיו בחר.” ולאחר שבחרו – גם זה בחירה: ה’ בחר להוציאם מן הגן.
ה”שפת אמת” (תרנ”ז) מוסיף: חטא גן עדן לא “הרס” את האדם – שינה את כלי הדעת שלו. לפני – ראה “אמת ושקר.” אחרי – ראה “טוב ורע.” הוסיפה לו תחושה – אך לא בהכרח “אמת.” ולכן, מאז, האדם מתייגע כל חייו לחזור לראות “אמת” ולא רק “מה שנראה לי טוב.”
קין והבל – הקנאה שהורגת
ה’ אמר לקין: “הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת” – אם אתה עושה טוב, תינשא. ה”שפת אמת” (תרנ”ג) מסביר: ה’ לא ענה לשאלת קין “מדוע לא שעית אלי?” – אלא אמר: “תיטיב.” כי ה”מדוע” אינו השאלה. ה”שאלה” אינה “מדוע לאחר יש יותר” – אלא “מה אתה עושה עם מה שיש לך?” הקנאה שואלת “מדוע לו?” התורה עונה: “מה לך?”
ה”חפץ חיים” הוסיף: “קין שאל ‘למה לו ולא לי?’ ה’ שאל ‘למה בחרת רע?'” הקנאה מסיטה את שאלות האדם מ”מה אני עושה?” ל”מה הוא עושה?” וכל עוד האדם שואל “מה הוא עושה?” – הוא לא משנה את עצמו ולא מתקדם.
✦ ✦ ✦
ה. פירושים יפים ומחדשים
“בראשית ברא אלוקים” – מה קדם למה?
שאלה פילוסופית-תורנית גדולה: האם ה’ קדם לבריאה? כמובן. אבל מה פירוש “קדם”? ה”שפת אמת” (תרנ”ב) מסביר: לפני הבריאה לא היה “זמן.” “זמן” הוא עצמו נברא. ה’ אינו בתוך הזמן – הוא בראו. ולכן, “בראשית” אינו רק “כשהתחיל הזמן.” “בראשית” הוא “כשנוצרה ה’ראשית'” – הנקודה הראשונה שממנה נמשך הכל.
ה”נפש החיים” (רבי חיים מוולז’ין, שער ב) כותב: “ברא” – הוציא מן הכוח אל הפועל. ה’ לא “בנה” עולם מחומרים קיימים – “בָּרָא” מאין. ו”מאין” – מן אותה נקודה של “כוונה אלוקית” ה’ הוציא “יש.” ולכן כל “יש” בעולם – עדות לה’ שבראו מ”אין.”
“ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור” – כוח הדיבור
ה’ ברא את העולם ב”דיבור.” לא בידיים, לא במחשבה בלבד – “ויאמר.” ה”שפת אמת” מסביר: הדיבור הוא ה”גשר” שבין עולם הכוונה לעולם המעשה. ה’ “דיבר” – ונוצר. כלומר: כשה’ מדבר – דיבורו הוא מעשה. וכך גם לנו: הדיבור הוא “כלי הבריאה” שניתן לנו. מי שמדבר בחוכמה, בצדק, בחסד – “בורא” דברים טובים בעולם.
הגמרא בחגיגה (יב עמוד א) אומרת: “אמר רבי אליעזר: בעשרה מאמרות נברא העולם.” עשרה “ויאמר” – עשרה “בניות.” כל בריאה – בדיבור. ולכן אנו מסיימים בכל שבת בקידוש: “כי בו שבת מכל מלאכתו” – זיכרון לאמירה האלוקית שיצרה הכל.
“טוב מאד” – מות כחלק מן הטוב
בסוף יום שישי: “וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד” (בראשית א, לא). “טוב מאד” – לא רק “טוב.” הגמרא בבראשית רבה (פרשה ט) דורשת: “טוב – זה מלאך החיים. טוב מאד – זה מלאך המוות.” כלומר: גם המוות הוא חלק מן ה”טוב מאד.” ה”כלי יקר” מסביר: עולם שאין בו מוות הוא עולם שאין בו תכלית. מי שאינו ימות – לא ישאל “מה אני עושה כאן?” ולא יחיה “בכוונה.” המוות – נותן לחיים את ה”מאד.”
אדם נברא יחידי – שישה לקחים
המשנה בסנהדרין (פרק ד) מביאה מה שנלמד מכך שאדם נברא יחידי: כל אחד חייב לומר “בשבילי נברא העולם.” אין אדם יכול לומר לחברו “אבי גדול מאביך.” לא יתייאש שום אחד. ולפיכך: “כל המאבד נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת – כאילו קיים עולם מלא.” ועוד: “כדי להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים – שהאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומות זו לזו, ומלך מלכי המלכים טבע כל אחד בחותמו של אדם הראשון ואין אחד דומה לחברו.”
“ויפח באפיו נשמת חיים” – נשמה מן הנשמות
“וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים” (בראשית ב, ז). “ויפח” – נפח. ה”זוהר” הקדוש (חלק א, פ, עמוד ב) מסביר: “מאן דנפח מגרמיה נפח” – מי שנופח מתוך עצמו נופח. כלומר: ה’ לא “נתן” לאדם נשמה מן החוץ – “נפח” ממנו, מ”עצמיותו” כביכול. ולכן הנשמה שבאדם היא ממש “חלק אלוה ממעל.”
ה”מסילת ישרים” (פרק א) לומד: מה שיפה בבריאת האדם שה’ “הוסיף” בו משלו – ולכן בתוך כל אדם, מתחת לכל השכבות, יש “ניצוץ” שמתעקש להיות טוב, להיות טהור, להיות “כמו שנפח בי.” ותפקיד החיים הוא לגלות את הניצוץ הזה ולטפחו.
✦ ✦ ✦
ו. סיפור עם מוסר השכל
שני העולמות של ר’ שמחה
בעיר גדולה בפולין, בסוף המאה התשע עשרה, גר אדם בשם ר’ שמחה. שמו לא היה מתאים לו – לא שמח. היה סוחר מצליח, בית מרווח, ילדים בריאים. אבל לבו – היה ריק. כל לילה היה הולך לישון ושואל: “מה עוד?”
שנה אחת, בשבת בראשית – השבת הראשונה שאחרי שמחת תורה – שמע ר’ שמחה דרשה בבית הכנסת. הרב פתח בשאלת רש”י: “למה התחילה התורה ב’בראשית’ ולא ב’מצוה ראשונה’?” ואחר כך הסביר: “כי התורה רצתה שנדע מי ברא. לפני שתקבל ציווי – דע מי מצווה. לפני שתחיה – דע בשביל מה.”
יצא ר’ שמחה מן בית הכנסת ורעיון חדש נצנץ בו. שנה שלמה של הצלחה עסקית, שנה שלמה של בית ממולא – ומעולם לא שאל: “בשביל מה?” מעולם לא עמד ואמר: “בשבילי נברא העולם.”
בערב, כשישב עם ילדיו, שאל לראשונה בחייו: “ילדים, מה אתם רוצים להיות?” עד עכשיו שאל: “מה תוכלו להרוויח.” ילדיו הביטו בו בתדהמה. “אבא, מה קרה?” “שמעתי היום שבשבילכם נברא העולם. ורציתי לדעת מה אתם עושים עם זה.”
ישבו שעות ודיברו. ר’ שמחה גילה בערב אחד שיש לו ילד שרוצה ללמוד תורה, ילד שרוצה לצייר, וילדה שרוצה לטפל בחולים. כל אחד – עולם. כל אחד – “בשבילי נברא.”
בשנה שאחרי, ביום הזיכרון של שבת בראשית, ישב ר’ שמחה בבית הכנסת שוב. הרב דרש את אותה דרשה. ר’ שמחה לא הקשיב לדברים – הקשיב לתחושה. כי הפעם ידע: הוא יודע מה לעשות עם הדרשה.
“בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים” – אמר לעצמו בלחש. “ברא. לא ‘נתן’ ולא ‘פקיד’. ברא. כלומר – עשה משהו חדש לגמרי. ואני – גם אני יכול לברוא. כל יום, כל שיחה, כל החלטה – אני ‘בורא’ משהו. השאלה היא: מה אני בורא?”
מאותו יום, ר’ שמחה שינה: לא את עסקיו, לא את ביתו. שינה את השאלה שבוקר שואל. לא “כמה הרווחתי?” – אלא “מה בראתי היום?” ועם השנים – גם שמו נעשה מתאים.
מוסר השכל: “בראשית ברא אלוקים” מלמד שהעולם לא “קרה” – הוא נברא. מי שיודע שהוא “נברא” יודע שיש “בורא” ושיש “תכלית.” מי שיודע שאדם הראשון נברא יחידי ו”בשבילי נברא העולם” – יודע שחייו אינם “בין שאר החיים.” הם עולם שלם. ומי שחי עולם שלם – שמח שמחה שלמה.
✦ ✦ ✦
ז. דברים לסיום
פרשת “בראשית” היא הפרשה שפותחת מחדש – אחרי חגי תשרי, אחרי סיום התורה בשמחת תורה – מתחילים שוב. ואולי זה המסר הגדול ביותר: תמיד יש “בראשית.” תמיד יש “ראשית.” ארבעה מסרים גדולים לוקחים ממנה:
הראשון – “בראשית ברא אלוקים” – לדעת שיש מי שברא. לא אנחנו “קרינו לעצמנו.” נבראנו. ומי שנברא – לא לבד. יש מי שמבין את מה שנברא.
השני – “בצלם אלוקים” – כל אדם הוא “צלם.” לא רק יהודים. לא רק גדולים. כל אחד נברא “בצלם” – עם שכל, עם בחירה, עם אחריות. ומי שמכיר בצלם שבעצמו – מכיר בצלם שבאחר.
השלישי – “ויברך ה’ את יום השביעי” – הברכה הגדולה ביותר ניתנה ליום המנוחה. לא ליום העשייה. כי מי שיודע לנוח – יודע גם “למה” הוא פועל. ושבת היא לא “הפסקה מחיים” – היא “חיים עצמם.”
הרביעי – “הלא אם תיטיב שאת” – לקח קין הוא לקח נצחי: אל תשאל “למה לאחר?” שאל “מה לך?” ה’ תמיד עונה לשאלה הנכונה. ומי ששואל “מה לאחר?” – לא מקבל תשובה. ומי ששואל “מה לי?” – מקבל יותר מכפי שיש לאחר.
שבת שלום ומבורכת! פרשה ראשונה טובה לכל בית ישראל!
✦ ✦ ✦
נספח: מפתח מילות מפתח, האשתגים ותגיות
מילות מפתח:
בראשית, ברא אלוקים, ששת ימי הבריאה, שבת, בצלם אלוקים, גן עדן, עץ הדעת, חטא אדם הראשון, קין והבל, שפיכות דמים, שבע מצות בני נח, אבר מן החי, פרו ורבו, כבוד הבריות, ויפח באפיו נשמת חיים, בשבילי נברא העולם, אור וחושך, יום ולילה, טוב מאד, בעשרה מאמרות נברא העולם.
האשתגים:
#פרשתהשבוע #בראשית #בצלםאלוקים #ברא #שבת #גןעדן #קיןוהבל #שפיכותדמים #בשבילינבראהעולם #ויפחבאפיו #פרוורבו #כבודהבריות #תורה #ספרבראשית #אמונה #יהדות #מוסר #הלכה #עםישראל #שבתשלום #בראשיתחדש
תגיות:
פרשת השבוע, פרשת בראשית, ספר בראשית, ששת ימי הבריאה, בריאת האדם בצלם אלוקים, שבת קודש וקדושתה, גן עדן ועץ הדעת, חטא אדם הראשון, קין והבל הרצח הראשון, שבע מצות בני נח, איסור אבר מן החי, מצוות פרו ורבו, כבוד הבריות מן התורה, ויפח באפיו נשמת חיים, בשבילי נברא העולם, אדם נברא יחידי, ויהי ערב ויהי בוקר, טוב מאד כולל מוות, כוח הדיבור בבריאה, מדרש בראשית רבה, פירושים לפרשה, מוסר ומחשבה, דברי תורה לשבת בראשית.
✦ ✦ ✦