ראש השנה
כתבה תורנית מקיפה: הלכה, מוסר, פירושים ואגדה
יום הדין, יום הזיכרון, יום תקיעת השופר – ראשית הימים הנוראים
✦ ✦ ✦
א. נושא החג בהרחבה
ראש השנה הוא אחד מן הימים הגדולים ביותר בלוח השנה היהודי. הוא חל בראשון ובשני לחודש תשרי, ופותח את עשרת ימי התשובה שמסתיימים ביום הכיפורים. שמו “ראש השנה” – ראש, ראשית, כותרת. כשם שהראש מנהיג את כל הגוף, כך ראש השנה קובע את אופי כל ימות השנה.
החג נזכר בתורה בשמות שונים: “יום תרועה” (במדבר כט, א), “זיכרון תרועה” (ויקרא כג, כד), “שבתון” – שבת שביתה ומנוחה, ו”מקרא קודש” – קדושה מיוחדת. כל שם חושף ממד אחר: הקול, הזיכרון, המנוחה, הקדושה.
יום הדין – מי ייחיה ומי ימות
הגמרא במסכת ראש השנה (טז עמוד ב) קובעת: “בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.” כל ברוא – נידון. ועוד (שם): “שלשה ספרים נפתחים בראש השנה: אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים.” הצדיקים נכתבים מיד לחיים; הרשעים מיד למוות; הבינוניים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים.
ה”שפת אמת” (תרנ”ה) מסביר: “כבני מרון” – כצאן שעוברים דרך פתח אחד-אחד, ורועה מסמן כל אחד. כך ה’ “מסמן” כל נשמה – לא כציבור אנונימי, אלא כל אחד לעצמו, עם שמו, עם סיפורו, עם בחירותיו. אין “גיבוי” ציבורי. כל אחד עומד בפני עצמו.
יום הזיכרון – ה’ זוכר
“זִכְרוֹן תְּרוּעָה” – ה’ זוכר. לא שה’ שכח ועכשיו נזכר. אלא “זיכרון” כלשון ביטוי: ה’ “מביא לידי ביטוי” ביום זה את הכרתו בכל נשמה. ה”מחזור” של ראש השנה מלא ב”זכרונות”: “תקיעת שופר לזכרון” – שיזכיר ה’ לנו את זכויותינו. ואנחנו זוכרים לה’ את חסדיו.
הרמב”ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד) מסביר: בראש השנה כל אחד יכול לכפוף את הכף לטובה על ידי תשובה. “אפילו רשע גמור שעשה תשובה – מוחלין לו.” כי ה’ מחכה לחזרה, ואפילו בשעה אחרונה.
תקיעת שופר – קול הגאולה
מצות השופר היא ה”לב” של ראש השנה. “יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט, א). שלשה סוגי תקיעות: תקיעה (קול ארוך), שברים (שלשה קולות שבורים), תרועה (תשעה קולות קצרים). ויש מינים שונים: תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה; תקיעה-שברים-תקיעה; תקיעה-תרועה-תקיעה.
הרמב”ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד) כותב שיש גם “רמז” בתקיעה: “עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה.” לא רק מצוה טכנית – קריאת עמוד שחרית לנשמה.
תשובה בראש השנה – עשרת ימי התשובה
ראש השנה פותח את עשרת ימי התשובה – מראש השנה ועד יום הכיפורים. אלה עשרה ימים שבהם “ה’ קרוב” באופן מיוחד: “דִּרְשׁוּ ה’ בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב” (ישעיהו נה, ו). הגמרא בראש השנה (יח עמוד א) אומרת שפסוק זה מדבר על עשרת ימי תשובה.
ה”מסילת ישרים” (רמח”ל, פרק ד) מסביר: תשובה אינה רגש בלבד. יש לה שלבים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד, וידוי. ו”עשרת ימי התשובה” הם “חלון הזמן” שה’ פתח לנו – כדי שנוכל לעשות את כל השלבים הללו.
מלכות ה’ – “המלך הקדוש”
בעשרת ימי תשובה, אנחנו משנים את נוסח התפילה: “המלך הקדוש” במקום “האל הקדוש,” ו”המלך המשפט” במקום “מלך אוהב צדקה ומשפט.” כי ביום הדין – ה’ הוא מלך. לא רק אב, לא רק בורא – מלך, שופט, פוסק.
ה”שפת אמת” מסביר: ה”מלכות” של ה’ שבראש השנה אינה שינוי ב’ – אלא שינוי בנו. ביום רגיל, אנחנו חיים לפעמים כאילו ה’ רחוק. ביום הדין – אנחנו “מכירים” שה’ מולך. ומי שחי כל יום עם תודעת “מלכות ה'” – כבר בכל יום ויום עושה ראש השנה.
סליחות ומנהגי ראש השנה
מנהגי ראש השנה רבים: תאשליך (השלכת חטאים לנהר), אכילת תפוח בדבש (“שנה טובה ומתוקה”), ראש של כבש (“שנהיה לראש ולא לזנב”), רימון (“שירבו זכויותינו כרימון”), דג (“שנפרה ונרבה כדגים”), ועוד. כל אחד מן המאכלים הוא “תפילה שנאכלת” – סמל שהופך לכוונה.
✦ ✦ ✦
ג. דברי הלכה לראש השנה
הלכות תקיעת שופר – המצוה המרכזית
הרמב”ם (הלכות שופר, פרק א, הלכה א) פוסק: “מצות עשה מן התורה לשמוע קול שופר בראש השנה.” לשמוע – לא לתקוע. לכן אפילו מי שאינו יכול לתקוע – חייב לשמוע. ואם שמע ולא כיוון – לא יצא. כוונה – תנאי הכרחי.
שיעור התקיעות: מן התורה – תשע תקיעות (שלש “גרניות” של תקיעה-תרועה-תקיעה). מדרבנן – שלשים תקיעות. ומנהג: מאה תקיעות. ה”שולחן ערוך” (אורח חיים, סימן תקפח) מפרט את הסדר. ה”מגן אברהם” מסביר שמאה כנגד “המאה יבבות” שיבבה אם סיסרא על בנה שלא שב מן המלחמה.
מי חייב? כל זכר בר מצוה. נשים – פטורות מדין התורה (שהיא מצות עשה שהזמן גרמא), אך נהגו לשמוע ולברך. הגמרא בראש השנה (לג עמוד א) דנה האם נשים מברכות על מצות שחייבות בהן מדרבנן – ורוב הפוסקים פסקו שיכולות לברך.
מתי תוקעים? אחרי מוסף ובתפילת מוסף עצמה. ה”שולחן ערוך” (סימן תקצב) מביא שנהגו לתקוע תשעים תקיעות בסדר מסוים, ועשר תקיעות נוספות בסוף התפילה – כדי לבלבל את השטן.
הלכות שופר – כשרותו
ה”שולחן ערוך” (סימן תקפו) מפרט: השופר חייב להיות קרן של בהמה כשרה (לא פרה – שזה מעורר זכרון העגל). השופר של איל – מובחר מכל שאר השופרות, משום עקידת יצחק. שופר שנסדק – פסול אם הסדק בגוף השופר; כשר אם בפיו (בצד הרחב). שופר של גזל – פסול לכתחילה, אך אם תקעו – יצא.
שופר שנשבר ודיבקוהו – פסול. שופר של עכו”ם שלא שינה ממנו – כשר. ה”שולחן ערוך” (סימן תקפו, ס”ז) פוסק שהתוקע צריך לתקוע בשמאל ולהחזיק בימין – אם ימינו פנויה. ואם שינה – יצא.
הלכות תפילות ראש השנה
שלש ברכות מיוחדות בתפילת מוסף של ראש השנה: מלכיות (עשרה פסוקים על מלכות ה’), זכרונות (עשרה פסוקים שה’ זוכר את עמו), שופרות (עשרה פסוקים על תקיעת שופר). ה”שולחן ערוך” (סימן תקצ) מפרט שמלכיות נאמרות תחילה ואחריהן תוקעים, ואחר כך זכרונות ותקיעות, ואחר כך שופרות ותקיעות.
“המלך הקדוש” – מי שטעה ואמר “האל הקדוש” בעשרת ימי תשובה – חוזר לראש התפילה. ה”שולחן ערוך” (סימן תקפב) פוסק שאם לא יודע אם אמר נכון – חוזר לראש. ה”מגן אברהם” מוסיף: תוך שלשים יום מראש השנה – עדיין “עונת” הזכירה, ועדיין יש לחשוש.
הלכות סעודת ראש השנה ומאכליו
ה”שולחן ערוך” (סימן תקפג) פוסק שנהגו לאכול בראש השנה מאכלים שיש להם “סימן טוב”: תפוח בדבש – “תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה.” רימון – “שירבו זכויותינו כרימון.” ראש של כבש (או דג) – “שנהיה לראש ולא לזנב.” ה”רמ”א” מוסיף: נהגו שלא לאכול אגוזים בראש השנה (כי גימטריה “אגוז” = “חטא”), ולא חמוצים.
חיוב השמחה ביום טוב חל גם על ראש השנה: “וְאִכְלוּ וּשְׁתוּ… כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ” (נחמיה ח, י). הנחמיה מצווה: אל תצטערו. גם ביום הדין – יש שמחה. כי “הבוטח בה’ – יתברך.”
הלכות תשליך
מנהג תשליך – ללכת לנהר ולהשליך שם “חטאים” (לשון סמלית) – הוא מנהג קדום שנאמר עליו בשם מהרי”ל (רבי יעקב מולין, גדול אשכנז, המאה ה-14). המקור: “וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאותָם” (מיכה ז, יט).
ה”שולחן ערוך” אינו מביא מנהג זה (כי הוא אשכנזי בעיקרו), אך ה”רמ”א” (סימן תקפג) מביאו ומסביר: “נוהגים ללכת אל הנהר לומר תשליך.” ה”חיד”א” (רבי חיים יוסף דוד אזולאי) מביא שגם ספרדים נהגו. עושים תשליך בראשון של ראש השנה, ואם חל בשבת – בשני.
הלכות שתי ימים של ראש השנה
ראש השנה הוא יום טוב שני ימים – גם בארץ ישראל. הגמרא בביצה (ה עמוד ב) מסבירה: “שני ימים של ראש השנה – כיומא אריכתא” (כיום ארוך אחד). הסיבה: בזמן שבית הדין קידש על פי הירח, לא ידעו בדיוק באיזה יום ראש חודש – ולכן נהגו שני ימים. ואפילו אחרי שנקבע הלוח – נשאר שני ימים.
ה”שולחן ערוך” (סימן תרא) פוסק שאין תוספת קדושה בין יום ראשון לשני – הם “קדושה אחת.” ולכן, מי ששכח “יעלה ויבוא” בתפילת ערבית של הלילה הראשון – אינו חוזר, כי אין קידוש לילה בראש השנה.
✦ ✦ ✦
ד. דברי מוסר ומחשבה לראש השנה
השופר – הקריאה שמדלגת על השכל
שואל ה”כלי יקר” (רבי שלמה אפרים מלונשיץ): מדוע מצות השופר היא “שמיעת קול” ולא “קריאה” בתורה, לא “עיון”, לא “הבנה”? כי לפעמים השכל ממציא תירוצים. השכל יכול לגיין כל עמדה ולהצדיק כל בחירה. אבל קול השופר – הוא “מעל השכל.” הוא קול שנוגע ישירות בנשמה, עוקף את כל הצידוקים והתרוצים, ומגיע ל”אמת” הפנימית.
ה”שפת אמת” (תרנ”ח) מוסיף: קול השופר הוא “קול הנשמה.” הנשמה בוכה. היא יודעת מה עשתה, מה לא עשתה, איפה ירדה. השופר נותן לה “קול” – כי לנשמה לפעמים אין מילים לבטא את צערה. והתקיעה היא הצעקה שמגיע לשמיים.
יום הדין כיום הזדמנות
רבים פוחדים מראש השנה. “יום הדין.” “מי ייחיה ומי ימות.” אך ה”שפת אמת” (תר”ן) מגלה ממד אחר: “ה’ לא רוצה להרשיע. ה’ רוצה לזכות.” הדיין שרוצה לזכות את הנדון – מה הוא עושה? מחפש כל דרך אפשרית לזכות. וכן ה’ בראש השנה: “מחפש זכויות.”
הגמרא בסנהדרין (יז עמוד ב) אמרה: “סנהדרין שהרגה אחד בשבעים שנה – נקראת קטלנית.” כלומר: בית דין של ישראל נמנע מלהרשיע בכל כוחו. וכן בית דין שלמעלה. ה’ “מחפש” זכות. ולכן ראש השנה הוא לא רק יום שאנחנו נשפטים – הוא יום שה’ “מחפש” מה לכתוב לטובתנו.
חשבון הנפש – לפני שמישהו אחר יעשה אותו
ה”חובות הלבבות” (רבי בחיי אבן פקודה, שער חשבון הנפש) כותב: “חובה על האדם לעשות חשבון נפש.” ומה שמייחד את ראש השנה – זהו הזמן שהחשבון הזה “מוכרח.” כי עוד מעט – ייפתחו הספרים. עוד מעט – ייכתב הגורל. מי שלא עשה חשבון לעצמו – אחר יעשה בשבילו.
ה”חפץ חיים” (ישראל מאיר הכהן מראדין) היה אומר: “אם אדם היה יודע שלמחר יישפט – כל הלילה לא היה ישן. היה חושב, מסדר, מתחרט. בראש השנה אנחנו יודעים. אז מדוע אנחנו ישנים?”
ה”מסילת ישרים” (פרק ג) מסביר שחשבון הנפש הוא קשה כי “הרגל נעשה טבע.” כשם שחנווני שאינו עושה חשבון ספרים – מגלה בסוף שהוא בחובות, כך אדם שאינו בודק את עצמו – מגלה בסוף שצבר עוונות. ראש השנה הוא “סוף שנה” שבו פותחים את ספרי החשבון.
שנה טובה ומתוקה – המתיקות שבפנים
אנחנו מברכים: “לשנה טובה תכתב ותחתם.” ומה היא “שנה טובה”? ה”שפת אמת” (תרנ”ד) מסביר: לא רק בריאות, ממון, ושלום. שנה “טובה” היא שנה שבה האדם עצמו טוב יותר. “טוב” – כמו “ויאמר אלוקים כי טוב.” כשיצר ה’ את הבריאה ואמר “כי טוב” – הוא לא דיבר על “מסחר” אלא על “מהות.” שנה טובה = שנה שבה אני קרוב יותר ל”טוב” האמיתי שבי.
ומדוע “מתוקה” דווקא? ה”חידושי הרי”ם” (רבי יצחק מאיר מגור, הסבא של השפת אמת) אמר: “שנה מתוקה” אינה שנה ללא קשיים. קשיים יכולים להיות “מתוקים” אם יש בהם “תכלית.” כשאדם עובר ניסיון וגדל ממנו – הניסיון היה “מתוק” למרות מרירותו. ולכן אנחנו מבקשים: “מתוקה” – שגם הקשה שיבוא ייחוש כמתוק.
“עורו ישנים” – הרמב”ם והשופר
הרמב”ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד) כותב דברים מפורסמים: “אעפ”י שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב, רמז יש בה, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן… וראו לנפשותיכם.”
המשפט “עורו ישנים” הוא אחד מן המשפטים הגדולים שנכתבו ביהדות. “ישן” – אינו רשע. “ישן” – הוא מי שחי ולא מרגיש שהוא חי. מי שעסוק כל כך בשגרה עד שהוא “נרדם” לאמת. השופר בא להעיר – לא להפחיד. להעיר.
✦ ✦ ✦
ה. פירושים יפים ומחדשים לראש השנה
“ויזכור אלוקים את רחל” – הזיכרון כגאולה
בפרשת הזכרונות של ראש השנה אנחנו מזכירים את כל מי שה’ “זכר”: נח, אברהם, רחל. “וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל” (בראשית ל, כב) – ורחל ילדה. מה קשר בין “זיכרון” ל”לידה”? ה”שפת אמת” מסביר: זיכרון ה’ הוא עצמו יצירה. כאשר ה’ “זוכר” נשמה – הוא מחיה אותה. “זיכרון” אינו מחשבה – הוא נוכחות. ולכן “ראש השנה” – יום שה’ “זוכר” – הוא יום של לידה מחדש.
תפוח בדבש – רמז עמוק
ה”בני יששכר” (רבי צבי אלימלך מדינוב) מסביר את עומק מנהג תפוח בדבש: תפוח – בגימטריה “פרי עץ הדעת” (לשיטה שהיה תפוח). אנחנו אוכלים “תפוח” – שמזכיר את חטא אדם הראשון שממנו נולד הצורך ביום הדין. אך אוכלים אותו “בדבש” – ממתיקים את הגזירה. “כן יהי רצון” – שגם אם חטאנו, תמוקד הברכה.
ה”שפת אמת” (תרנ”ב) מוסיף: “שנה טובה ומתוקה” – לא “שנה קלה ובלי קשיים.” מתוקה – כמו הדבש, שצריך לעבוד כדי להגיע אליו. מתוקה – שמגיח מן החיים האמיתיים, לא מן הבריחה מהם.
כבני מרון – מה היא בחינת הנשמות?
הגמרא (ראש השנה טז עמוד ב) מסבירה: “כבני מרון” – כצאן שעוברים דרך פתח אחד-אחד לפני הרועה. ה”ראב”ד” מסביר: אחד-אחד. אין “עדר.” אין “כולנו ביחד.” כל נשמה – בפרטיותה. ה”שפת אמת” מוסיף: לכן חשוב כל כך שהאדם “ידע מי הוא” בראש השנה. שלא ינסה להיות “עדר” – שלא יחבא בתוך הכלל. ה’ רואה כל אחד.
ראש השנה – יום הולדת לאדם הראשון
המסורת היהודית קובעת שראש השנה, א’ בתשרי, הוא יום הולדת האדם הראשון. ביום זה נברא אדם הראשון, ביום זה חטא, וביום זה נסלח לו. ה”ספר הבהיר” ומקורות קדמונים אחרים מביאים זאת. ה”שפת אמת” (תרנ”ה) מסביר: ולכן ראש השנה הוא “יום הולדת” לכל אחד ואחד. לא רק לאדם הראשון – אלא לכל נשמה שיצאה מממנו. ביום זה – כל אחד מחדש את קיומו.
עקידת יצחק בראש השנה – הזכות הגדולה
המדרש קובע שעקידת יצחק הייתה בראש השנה. ולכן אנחנו מזכירים אותה בתפילת מוסף: “זכור לנו עקידת יצחק.” ה”שפת אמת” (תר”מ) מסביר: יצחק לא בכה, לא רעד, לא ברח. הוא “נעקד” – הניח את עצמו לגמרי בידי ה’. וזה – ה”זכות” הגדולה ביותר. לא מעשה טוב שעשינו – אלא בטחון שהיה.
ה”כלי יקר” שואל: מדוע אנחנו “תובעים” מה’ לזכור את העקידה? כי אנחנו בני מי שנעקד – ויש “ירושה” רוחנית. כשם שילד שאביו עשה דבר גדול – הוא נהנה ממנו גם הוא. כך “זכר לנו עקידת יצחק” – אנחנו יורשים של הזכות הזו.
שנה טובה – “כתיבה” לא רק “פסיקה”
ה”חתם סופר” (רבי משה סופר) מסביר: אנחנו מברכים “לשנה טובה תכתב” – לא “תפסק” ולא “תגזר.” “כתיבה” – לשון קביעות. מה שנכתב בספר – נשאר. מה שנפסק בעל פה – ניתן להשתנות. ולכן אנחנו מבקשים “כתיבה” – שהדבר הטוב יהיה קבוע, חקוק, לא רק “הרגשה.”
ו”חתימה” – “תחתם” – היא “חותמת ה’ עצמו.” כי חתימה של מלך – חזקה מכל פסיקה. ולכן “כתיבה וחתימה טובה” – שנה שה’ עצמו חתם לנו.
✦ ✦ ✦
ו. סיפור עם מוסר השכל
השופר שלא יכול לתקוע
בעיירה קטנה בבלארוס, לפני מאה שנה, היה חזן מפורסם ששמו ר’ שמואל. קולו היה כקול מלאכים. בכל ראש השנה, כשעלה לפני התיבה, נשמות האנשים נמסו. ובכל שנה – גם תקיעת השופר שלו הייתה מושלמת: תקיעות ישרות וחזקות, שברים שבורים בדיוק, תרועות שנוגעות ללב.
שנה אחת, ערב ראש השנה, נפל ר’ שמואל לחולי. לא קשה – אך גרוני. לא יכול היה לדבר. ודאי לא לתקוע בשופר. ביום ראש השנה עצמו, ניסה ר’ שמואל לתקוע – ולא יצא קול. השופר נשאר אלם.
נאנח ר’ שמואל ונתן את השופר לאחר – צעיר בשם מענדל שכמעט לא ידע לתקוע. מענדל ניסה. הקול יצא – אבל לא “ישר.” לא “מושלם.” שברים שלא היו בדיוק שלשה. תרועה שנשמעה כמו בכי של ילד.
אחרי התפילה, ישב ר’ שמואל בבית הכנסת, ראשו בין ידיו. ניגש אליו הרב הזקן של העיירה, רבי נחמן, ושאל: “שמואל, מה קרה?” “רבי, השופר שלי לא תקע. מה ערך יש לתפילה ללא שופר כשר?” ענה הרב: “שמואל, ראית את מענדל?” “כן, רבי. תקע לא מושלם.” “מושלם? השמעת כמה בכה?”
“בכה?” “כן,” ענה הרב. “מענדל בכה בכל תקיעה. בכה ובכה. לא ידע לתקוע – ידע לבכות. ויודע אתה מה אמרו חז”ל: ‘כל השופרות כשרות חוץ מן הפרושה.’ ושופר שיוצא מלב בוכה – הוא הכשר שבכשרים.”
הוסיף הרב: “שמואל, שנה אחר שנה תקעת בקול גדול ומושלם. כולם שמעו, כולם התפעלו. אבל מי בכה? אתה? הציבור? היה קול – היה קונצרט. אבל היום – היה שופר.”
שתק ר’ שמואל. “רבי, אתה אומר שה’ שלח לי חולי על מנת שמענדל יתקע?” “לא,” ענה הרב. “אני אומר שה’ סידר שהשנה – הקהל ישמע שופר אמיתי. ואתה – תשמע את עצמך שוב. כי לפעמים, כשהכל ‘מושלם’ – מפסידים את הכוונה.”
בשנה הבאה, כשהחלים ר’ שמואל ותקע בשופר מחדש – אמרו אנשי העיירה שמעולם לא תקע כך. הקול היה חזק כמאז – אבל עכשיו היה גם בכי בתוכו. גם שבירה. גם כוונה שלא הייתה לפני כן.
ואמר ר’ שמואל בלחש, אחרי התפילה: “הבנתי. שופר הוא לא “ביצוע.” שופר הוא “קריאה.” מי שקורא – לא מנגן. ומי שמנגן בלי לקרוא – יש לו מוזיקה. אין לו שופר.”
מוסר השכל: מצות שמיעת שופר – לא “שמיעת קול שלם.” היא שמיעת “קריאה.” קריאה מן הלב, קריאה אל ה’. שופר “מושלם” שאין מאחוריו כוונה – חסר. ושופר “שבור” שיוצא מלב שבור ומבכה – הוא התכלית האמיתית. “לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה, אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה” (תהלים נא, יט).
✦ ✦ ✦
ז. דברים לסיום – ברכות לראש השנה
ראש השנה הוא לא יום שמגיע מבחוץ – הוא יום שמגיע מבפנים. “ראש” – כל מה שנחלט ביום זה, מה שנכוון ביום זה, מה שנתפלל ביום זה – הוא ה”ראש” שמנהיג את כל השנה. ארבעה מסרים גדולים לוקחים מראש השנה:
הראשון – כל אחד נידון לבדו. “כבני מרון.” אין להסתתר בתוך הקהל. ה’ רואה כל נשמה. ולכן – חשבון הנפש הוא אישי, אמיתי, ויחיד. שאלה אחת לשאול: “מי הייתי השנה – ומי אני רוצה להיות?”
השני – השופר מעיר, לא מפחיד. “עורו ישנים.” הכוונה אינה להמם בפחד אלא להעיר מ”תרדמת הנוחות.” מי שהשכיל לשמוע את קול השופר ולהרגיש שהוא מכוון אליו – קנה עולמו.
השלישי – שמחה גם ביום הדין. “אל תעצבו.” ה’ רוצה לזכות. ה’ מחפש מה לכתוב לטובתנו. ולכן – גם ביום הדין יש לאכול, לשמוח ולברך. כי מי שבוטח בה’ – שמח.
הרביעי – שנה טובה ומתוקה מתחילה בנו. לא בגורל, לא בחיצוניות. שנה טובה מתחילה בהחלטה: “השנה – אני מתחיל מחדש.” ותפוח בדבש שנאכל בראש השנה הוא לא “קסם” – הוא הצהרה: “כוונתי היא לחיות שנה מתוקה. ולעשות בה מה שצריך.”
לשנה טובה תכתבו ותחתמו לאלתר לחיים טובים ולשלום. שנה טובה ומתוקה לכל בית ישראל!
✦ ✦ ✦
נספח: מפתח מילות מפתח, האשתגים ותגיות
מילות מפתח:
ראש השנה, יום הדין, יום הזיכרון, יום תרועה, שופר, תקיעה שברים תרועה, מלכיות זכרונות שופרות, תשובה, עשרת ימי תשובה, כתיבה וחתימה טובה, תפוח בדבש, שנה טובה ומתוקה, תשליך, עקידת יצחק, כבני מרון, המלך הקדוש, הספרים נפתחים, חשבון הנפש, שמחת יום טוב, אדם הראשון.
האשתגים:
#ראשהשנה #שנהטובה #שופר #יוםהדין #תשובה #כתיבהוחתימה #תפוחבדבש #תשליך #עקידה #המלךהקדוש #חשבוןהנפש #עשרתימיתשובה #שנהטובהומתוקה #יהדות #אמונה #מוסר #הלכה #שבת #עםישראל #גאולה #מחילה
תגיות:
ראש השנה, יום הדין, יום הזיכרון, יום תרועה, שופר וכשרותו, תקיעה שברים תרועה, מאה תקיעות, מלכיות זכרונות שופרות בתפילה, עשרת ימי תשובה, כתיבה וחתימה טובה, תפוח בדבש ומשמעותו, שנה טובה ומתוקה, מנהג תשליך, עקידת יצחק בראש השנה, כבני מרון, המלך הקדוש בתפילה, ספרי חיים ומוות, חשבון הנפש, שמחת יום טוב, אדם הראשון נברא בתשרי, ברכת שנה טובה, דברי תורה לראש השנה, מוסר ומחשבה, פירושים לחג, הלכות ראש השנה.
✦ ✦ ✦
