עלונים / גליונות – פרשת שמיני – תשפ”ו – להורדה ישירה

פרשת שמיני

ספר ויקרא | הלכה, מוסר, פירושים ואגדה

ממקורות חז”ל, ראשונים ואחרונים

✦ ✦ ✦

פרטי הכתבה

נושא: פרשת שמיני – חנוכת המשכן, מות בני אהרן, קדושת הכהונה, הלכות טומאה וטהרה

ספר: ויקרא פרקים ט–יא

מפתח מילות מפתח: שמיני, חנוכת המשכן, נדב ואביהוא, אש זרה, קידוש ה’, אהרן הכהן, הלכות כשרות, בהמות טהורות, עוף טמא, שרצים, טומאה וטהרה, קדושה, מוסר, ספר ויקרא

האשטאגים: #פרשתשמיני #תורה #שבת #ויקרא #חנוכתהמשכן #נדבואביהוא #כשרות #טומאהוטהרה #הלכה #מוסר #דברתורה #שבתשלום

תגיות: פרשת שמיני, ספר ויקרא, הלכות כשרות, חנוכת המשכן, נדב ואביהוא, אש זרה, קדושת הכהונה, טומאה וטהרה, בהמות טהורות, עוף טמא, מוסר השכל, דברי תורה, שבת, פרשת השבוע

✦ ✦ ✦

א. פתיחה – היום הגדול שהמתינו לו

פרשת שמיני היא אחת הפרשיות העמוקות והמרגשות בכל התורה כולה. היא נפתחת ב’יום השמיני’ – שמונה ימים לאחר ימי המילואים שבהם הוקם המשכן וחנכו. שבעה ימים רצופים עסקו משה ואהרן בהכנות, בקורבנות, בקידוש הכלים; ועכשיו, ביום השמיני, כל העם ישב וציפה לאותה הבטחה הגדולה: כי השכינה תשרה בישראל, כי אש מן השמים תרד ותאכל את הקורבנות, וכי ה’ יופיע לעיני כל העם.

חז”ל אמרו (מגילה י ע”ב) כי יום השמיני היה ‘חביב לפני המקום כיום שנברא בו שמים וארץ’. וב’אבות דרבי נתן’ נאמר שמשה רבינו היה שמח ביום ההוא מפני שסוף-סוף ייכנס אהרן לעבוד – שהרי כל שבעת ימי המילואים שימש משה בכהונה. עכשיו עברה הכהונה לאהרן, ומשה שמח בשמחת אחיו.

אך לא רק שמחה היה בו ביום ההוא. עם כל גדולתו ועם כל קדושתו, הוא הסתיים בטרגדיה נוראה – מות שני בניו הגדולים של אהרן, נדב ואביהוא, שהקריבו אש זרה לפני ה’. ומן הניגוד הזה בין השמחה לבין השכול, בין הרוממות לבין הכאב, יש ללמוד לקחים עמוקים על מהות הקדושה, על גבולות הנאהב, ועל גודל המשמעות של מצוות ה’.

✦ ✦ ✦

ב. תוכן הפרשה בהרחבה

1. קורבנות חנוכת המשכן

הפרשה פותחת בציווי משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל לגשת אל המזבח ולהקריב קורבנות מיוחדים לכפרה ולחנוכה. לאהרן נאמר לקחת עגל בן-בקר לחטאת ואיל לעולה; ולבני ישראל: שעיר-עזים לחטאת, ועגל וכבש לעולה, ושור ואיל לשלמים. הייחוד בקורבן העגל לאהרן הכהן נדרש על-ידי חז”ל כמרמז לכפרה על חטא העגל, שאהרן שותף היה בו.

הרמב”ן מסביר כי כל הקורבנות הללו לא היו רגילים אלא כוחם היה שמיוחד – ‘חביב עליו יום ביכורים ראשון’, ולכן נדרשה כפרה מיוחדת ומעמד מיוחד. ה’חינוך’ (מצווה צה) כתב שקורבנות אלו באו ללמד שכניסה לעבודת הקודש מצריכה ראשית-כל ענווה וכפרה.

“וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל” (ויקרא ט, א)

2. גילוי כבוד ה’ לעיני כל העם

לאחר גמר כל הקורבנות, ירד אהרן מעל המזבח ובירך את העם יחד עם משה. ‘וַיֵּרָא כְבוֹד ה’ אֶל כָּל הָעָם’ – אש יצאה מלפני ה’ ותאכל את העולה ואת החלבים על המזבח. הרגע הזה היה שיא של גילוי שכינה בישראל. ‘וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם’ (ויקרא ט, כד). כל ישראל נפלו על פניהם בהתרגשות ובאימה.

ה’כלי יקר’ מפרש כי הנפילה על הפנים לא הייתה מפחד, אלא מרגש של ענווה. ישראל הבינו שה’ שוכן בתוכם, ובפני מלך מלכי המלכים אין לעמוד זקוף אלא להכנע.

3. חטא נדב ואביהוא

ומיד לאחר הרגע הגדול ביותר, אירעה הטרגדיה. נדב ואביהוא, שני בניו הגדולים של אהרן ואנשי-מעלה גדולים שהם – כבר בפרשת משפטים נאמר שהם עלו הר סיני ו’חזו את האלוהים’ – לקחו כל אחד מחתתו ונתנו בהן אש ושמו עליה קטורת, ‘אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם’, והקריבו לפני ה’. ומיד ‘וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה’ וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה”.

חז”ל דרשו (ספרא כאן; סנהדרין נב) כמה פירושים לחטאם: (א) הקריבו אש שלא הייתה מן המזבח החיצון. (ב) נכנסו לפני ולפנים בלי רשות. (ג) היו שתויי יין בכניסתם לקודש – ומכאן הציווי שניתן מיד לאהרן שלא לשתות יין בכניסה לעבודה. (ד) לא נשאו נשים. (ה) לא היוועצו זה בזה ובאביהם. (ו) לא הלכו אחרי משה ואהרן אלא היו אומרים ‘מתי ימותו אלה ואנחנו נמלוך’. ה’אור החיים’ מסביר שכולן היו בהם כאחד, וכל אחד מן הטעמים בפני עצמו לא היה ממית – אבל כולם יחד גרמו למותם.

✦ ✦ ✦

ג. הלכות הנלמדות מן הפרשה

1. איסור שתיית יין לכהנים

מיד לאחר מות נדב ואביהוא ציווה ה’ את אהרן ישירות – דבר נדיר מאוד בתורה – שלא יכנסו לאוהל מועד שתויי יין. הרמב”ם (הלכות ביאת המקדש פ”א) פסק שכהן ששתה רביעית יין ועבד חייב מיתה בידי שמים, ועבודתו פסולה. ה’ספר החינוך’ (מצווה קנב) כותב שטעם הדבר הוא שהדעת מטושטשת ואין ראוי לעמוד לפני המלך הגדול בלא דעת צלולה.

מכאן לימדו הפוסקים על כל בעל שררה ובעל מנהיגות: אסור לו להחליט בעניינים חשובים כשאינו צלול בדעתו. ה’חזון איש’ אמר שהכהן הוא אב-טיפוס של המנהיג, ומה שנאסר עליו באופן גמור – נאסר על כל אדם באופן מצווה.

2. דיני אבלות – אסור לאבל לאכול קודשים

כאשר משה ראה שאהרן ובניו שרפו את שעיר החטאת ולא אכלו ממנו, כעס עליהם. אהרן הסביר: ‘הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה’ וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה’ (ויקרא י, יט) – ביום שמתו בני, האם ייתכן שאאכל קודשים ויהיה טוב לפני ה’? ‘וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו’ – ומשה הסכים שאהרן צדק!

הגמרא ביבמות (צ ע”ב) ובזבחים (קא ע”ב) לומדת מכאן שאנינות (אבלות ביום המיתה) פוטרת מאכילת קודשים. הרמב”ם (הלכות ביאת המקדש פ”ב) פסק שאונן אסור לאכול קודשים ואם אכל עבר באיסור. וזה מקורו מפסוק זה.

יתירה מזאת: חז”ל לומדים מכאן עיקרון גדול: ‘שמע ממי שיש לו ראיה’ (זבחים קא). משה רבינו הסכים לאהרן – זו דוגמה עצומה של ענווה אצל מנהיג: להודות כשהשני צודק, גם אם הוא תלמידך.

3. הלכות כשרות – בהמות וחיות

הפרשה עוברת לציווי נרחב על הלכות כשרות בפרק יא. הסימנים לבהמה ולחיה טהורה: (א) מעלת גרה, (ב) שסועת פרסה. צריכים שניהם יחד. מי שיש לו רק אחד מהם – טמא. הפרשה מביאה דוגמות: הגמל – מעלה גרה אך פרסתו אינה שסועה. השפן – מעלה גרה אך פרסתו אינה שסועה. הארנבת – מעלה גרה אך פרסתה אינה שסועה. והחזיר – פרסתו שסועה אך אינו מעלה גרה.

הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות פ”א) מנה שבעה מינים מן האוכלוסייה שמותר לאוכלם. ה’שולחן ערוך’ (יורה דעה עט) פסק שבזמן הזה מסתמכים על המסורת לדעת אילו עופות כשרים, כי לא כולנו בקיאים בסימנים שנמסרו בגמרא.

4. הלכות כשרות – דגים

לדגים יש שני סימנים: סנפיר וקשקשת. כל שיש לו שני הסימנים – טהור. הגמרא (חולין סו) מסבירה שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר – לכן מי שרואה קשקשת מסתמך שהדג כשר. הרמב”ם (מאכלות אסורות פ”א ה”י) כתב כן להלכה, וכן פסק ה’שולחן ערוך’ (יורה דעה פג).

5. שרצים ושמונה שרצים הטמאים

הפרשה מונה שמונה שרצים המטמאים במגע – ‘שמונה שרצים’. ביניהם: החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכח, הלטאה, החומט, התנשמת. כל המגע בנבלתם מטמא. הרמב”ם (הלכות שאר אבות הטומאות פ”ד) מפרט דיני הטומאה, ומן הגמרא (חולין קכה) נלמד שאפילו כזית מנבלת שרץ מטמאת.

6. ולמדת לבניך – חינוך הדור

מסיים הפרק בפסוק: ‘לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר’ (ויקרא יא, מז). חז”ל דרשו (ספרא כאן) שזה ציווי על כל אחד ואחד מישראל – לדעת, להבין, ולהבדיל. ה’חפץ חיים’ כתב שאיסור כשרות אינו רק איסור גשמי, אלא יש בו עבודה רוחנית: הרגל האדם עצמו לשלוט ברצונותיו ולא לאכול כל מה שנפשו חומדת.

✦ ✦ ✦

ד. מוסר ולקחים לחיים

1. ‘ויידום אהרן’ – שתיקה שיש בה גדולה

לאחר שמשה הסביר לאהרן כי מות בניו היה גילוי כבוד ה’ – ‘בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ’ (ויקרא י, ג) – נאמר: ‘וַיִּדֹּם אַהֲרֹן’. שני מילים בלבד. לא בכה. לא זעק. לא שאל שאלות. שתק.

רבי מאיר שפירא מלובלין זצ”ל (בעל ‘הדף היומי’) פירש: שתיקת אהרן לא הייתה שתיקה של כפייה. לא שלא היה לו מה לומר – אדרבה, לב אב שכול מלא צעקות. אלא שאהרן בחר לשתוק, כי הוא קיבל את הדין באהבה. ועל שתיקה זו זכה לדיבור הנדיר – הדיבור האלוהי שנפנה אליו ישירות ולא למשה.

המוסר לאדם: ‘לך דום לה’ והתחולל לו’ (תהלים לז, ז). ישנם רגעים שבהם שתיקה היא הצורה הגבוהה ביותר של אמונה. כאשר קשה ולא מבינים, לקבל ולשתוק – זהו מעשה הגדול מכל.

“בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן” (ויקרא י, ג)

2. ‘קְּרֹבַי אֶקָּדֵשׁ’ – גדולה אחריות המקורבים

‘בקרובי אקדש’ – מפרש רש”י: ‘אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אמרתי שיתקדש הבית הזה ע”י מי שגדול ממך ומממני; כסבור אני שזה על ידי פר או אייל, עכשיו נתברר שבני אהרן גדולים מהם.’ זהו שבח אדיר. מות נדב ואביהוא נחשב לקידוש ה’.

לפי זה לומדים: ה’ מדקדק עם צדיקים כחוט השערה. ממי שמקורב לה’ יותר – מצפים ליותר. זו לא עונש אכזרי; זהו כבוד. ‘יסורי אהבה’ הם, כמו שאמרו חז”ל (ברכות ה). ה’מסילת ישרים’ מסביר (פרק כה) שמי שנמצא בדרגה גבוהה יותר, חייב בזהירות גבוהה יותר. מה שמותר לאדם פשוט – עלול להיות חטא לצדיק.

3. ענוות משה – ללמוד מכל אדם

‘וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו’ – משה שמע את הסברו של אהרן, ולא רק קיבל – אלא ‘ייטב בעיניו’, היה לו טוב. הוא לא אמר: ‘אני אדם גדול, איני חוזר בי’. אמר: ‘האח, אמרת נכון! לא חשבתי על כך’.

ה’חפץ חיים’ (בספרו ‘שמירת הלשון’) לומד מכאן: אם משה רבינו ענו מכל אדם הסכים ואמר ‘אשמתי’ – כל שכן כל אחד ואחד מאיתנו. הצרה הגדולה שמביאה לאדם חורבן בחייו ובמשפחתו היא הגאווה – אי-הרצון להודות בטעות.

4. גדולת מצוות הבדלה – ‘לְהַבְדִּיל’

הפרשה חוזרת כמה פעמים על המילה ‘להבדיל’: בין הטמא לטהור, בין הקודש לחול, בין הטהור לטמא. ה’נפש החיים’ (שע”ג ש”א) מסביר שעצם מהות עם ישראל הוא עם שמבדיל. הקב”ה הבדיל אותנו מן העמים – ואנחנו מבדילים בין הקודש לחול, בין הטהור לטמא, בין שבת לחול.

המסר: האדם שחי בלי הבדלות, שהכול אצלו מותר ואין גבולות – הוא אדם שאין לו עצמיות. עם ישראל מוגדר על-ידי הבדלותיו. ה’שם משמואל’ (פרשת שמיני, תרפ”א) כתב שמי שמקפיד בכשרות ובטהרת המשפחה – הוא בונה ‘חיץ’ בין קדושתו לבין חיצוניות חלקית, וזה שומר עליו.

✦ ✦ ✦

ה. פירושים יפים ומחשבות עמוקות

1. למה דווקא ‘שמיני’?

‘ויהי ביום השמיני’ – מדוע שמונה? לא שבעה ולא תשעה? ה’בן איש חי’ (פרשת שמיני, שנה ראשונה) מסביר: שבעה מייצגים את הטבע – שבעת ימי השבוע, שבעת ימי הבניין. שמונה הוא מה שמעל לטבע, מה שמחוץ לסדר הרגיל. ברית מילה היא ביום השמיני – כי היא מסמנת כניסה לעולם שמעל הטבע. חנוכה שמונה ימים – כי נסיה היו על-טבעיים.

גם חנוכת המשכן ביום השמיני מלמדת: השכינה לא שורה בטבע הגשמי בלבד; יש להכין מקום שמעל הרגיל, מקום של קדושה עליונה – ואז היא שורה.

2. ‘לא ידעתי’ – ענוות אהרן

כשמשה כעס ושאל למה שרפתם את שעיר החטאת, אהרן ענה: ‘הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ… וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה’?’. פסוק יט. ה’אלשיך הקדוש’ (ויקרא י) כותב: אהרן לא אמר ‘אני צודק’; הוא אמר ‘האם ייטב בעיני ה’?’ – כלומר, הפנה את השאלה לשמים. הוא לא בא להוכיח שעשה נכון; הוא ביקש שהקריטריון יהיה רצון ה’ ולא כבוד עצמי.

3. החזיר שמשמש סמל

הפרשה מונה את החזיר כחיה שיש לה סימן אחד בלבד (פרסה שסועה) ולא שניהם. חז”ל (ויקרא רבה יג) אמרו על כך: ‘אין לך מחוצף כחזיר, שפושט רגליו ומראה שהוא טהור’. זוהי תכונת הרמאות – להציג רק את הצד הטוב, להסתיר את הצד החסר.

הגר”א (רבי אליהו מוילנא) פירש שהחזיר הוא סמל לאדם שמדגיש את מצוותיו שבין אדם לחברו ומסתיר את פגמיו שבין אדם למקום. ‘פושט רגליו’ – מראה שמירה חיצונית, אבל ‘אינו מעלה גרה’ – אין עיכול פנימי, אין חזרה בתשובה, אין עמל של לב.

4. ‘אכלוה ביום זה’ – לא לדחות לאחר כך

כשמשה ציווה על אכילת הקורבנות, הוא אמר: ‘אכלוה ביום זה’. ה’אבן עזרא’ מפרש שמדובר ביום הזה ולא מחר – ורומז על עיקרון גדול: אל תדחה את המצווה, אל תאמר ‘מחר אעשה’. אהרן ובניו שרפו כי חשבו שיצא הזמן – טעות שיצאה מתוך כוונה טובה. אבל הלקח הכללי: כל מצווה יש לה זמן, ואחר הזמן אינה יכולה להיעשות.

✦ ✦ ✦

ו. סיפור עם מוסר השכל – ‘שני הבנים ושני הנרות’

המעשה

לפני שנים רבות, בעיירה קטנה בגליל, היה מלמד זקן בשם ר’ אברהם. ילדיו שניים היו: שמואל הבכור – חריף, בעל ביטחון עצמי גדול, מלא רעיונות; ויצחק הצעיר – שקט, מחשבתי, תמיד עיניו בספר. כששניהם גדלו, רצה ר’ אברהם לבחון אותם.

אמר להם: ‘בניי, אני מזקין. הגיעה שעה שאחד מכם יקבל על עצמו להנהיג את בית-המדרש. אביא לפניכם שאלה, ומי שישיב כראוי – הוא יירש את המשרה.’

השאלה הייתה: ‘אדם נכנס לבית חשוך ויש לו נר ופנס. מה ידליק תחילה?’

שמואל, מהיר-המחשבה, קפץ ואמר: ‘כמובן – את הנר! נר הוא עיקר, פנס הוא טפל. הנר נותן אור רב יותר ואורו נעים יותר לעין.’

יצחק חשב ארוכות. לבסוף אמר בשקט: ‘אבי, לפני שאענה – יש לי שאלה. מה בבית? מה הוא צריך להדליק?’

שאל ר’ אברהם: ‘מה כוונתך?’

אמר יצחק: ‘אם יש קורבן על שולחנו ועליו לאכלו בטהרה – הנר אולי יספיק. אם צריך לעבוד מלאכה דקה – יצטרך את הפנס. אם הולך לרחוב האפל – יצטרך שניהם. אי אפשר לדעת מה נכון בלי לדעת לשם מה.’

שתק ר’ אברהם רגע ארוך. ואז אמר: ‘שמואל, בני, תשובתך הייתה מהירה ובטוחה. אבל יצחק – הוא השאל שאלה לפני שענה. ושאלה נכונה שווה יותר מתשובה מהירה.’

הקשר לפרשה

נדב ואביהוא ידעו הרבה. הם היו מגדולי הדור. הם ראו את השכינה. אבל הם לא שאלו: ‘האם צוּוינו?’ הם פעלו מתוך להט ומתוך אהבה – אך בלי לבדוק אם ה’ ציווה. ‘אשר לא צוה אותם’.

כשאדם עושה טוב לפי הבנתו בלבד, בלי לשאול ובלי להתייעץ – גם אם כוונתו טובה, תוצאתו עלולה להיות הרסנית. ולעומת זאת, מי ששואל קודם – גם אם הוא פחות חריף – הוא זה שמצליח לאורך זמן.

האדם הגדול לא זה שיודע את כל התשובות, אלא זה שיודע לשאול את השאלה הנכונה: ‘האם ה’ ציווה? האם הרב אמר? האם זה מה שנדרש עכשיו?’

“כָּל הַמַּוְסִיף גּוֹרֵעַ” – ירושלמי סנהדרין, וברש”י לבמדבר כב

✦ ✦ ✦

ז. השקפה – קדושה בחיי היומיום

מה מלמדות הלכות כשרות על הנפש?

ה’כוזרי’ (מאמר ב, כו) מסביר שאכילת מאכלות אסורות פוגעת בנפש היהודי באופן שאינו נראה לעין. כשם שרעל גשמי פוגע בגוף גם כשאינו מרגיש – כך טומאת האוכל פוגעת בנשמה. ‘מַטְמֵא אֶת הַנֶּפֶשׁ’ (ויקרא יא, מג) – זה לא רק ביטוי מושאל, זה תיאור מציאות רוחנית.

ה’מסילת ישרים’ (פ”יא) כותב שאחד מנסיונות הניקיון הגדולים שעל האדם לעבור הוא ניקיון אכילה ושתייה. לא לאכול בגסות, לא לאכול כל שנפשו חומדת, לא לאכול בחפזון. ‘אכילה בקדושה’ היא עבודת ה’ ממש.

שמירת קדושת הפה

הפרשה מסתיימת בפסוק: ‘לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר’. ה’חפץ חיים’ בפתיחת ספרו ‘שמירת הלשון’ מקשר בין מה שנכנס לפה (כשרות) ובין מה שיוצא מן הפה (לשון הרע). שניהם ‘פה’. כמו שהאדם שומר מה שנכנס – כך חייב הוא לשמור מה שיוצא.

מי שמחנך עצמו שלא לאכול כל מה שרואה – אותו אדם מסוגל לחנך עצמו שלא לדבר כל מה שחושב. שתי הבחינות קשורות זו בזו: שלטון האדם בחושיו ובדבורו.

✦ ✦ ✦

ח. סיכום מעשי – חמישה לקחים לחיים

א. שאל לפני שתפעל – נדב ואביהוא לא שאלו ונפלו. כל מעשה חשוב, ובפרט בעניינים של קודש, מחייב שאלה והתייעצות.

ב. קבל בשתיקה – ‘וידום אהרן’. ישנם רגעים שבהם שתיקה פנימית, קבלת הדין, היא גבוהה מכל זעקה.

ג. הודה בטעות – ‘וישמע משה וייטב בעיניו’. אם גדול הדורות הסכים בפה מלא לאחיו – כל שכן אנחנו.

ד. שמור את הגבולות – ‘להבדיל’. אדם ללא גבולות הוא אדם ללא זהות. הגבולות שהתורה נותנת – גבולות אכילה, גבולות דיבור, גבולות שבת – הם המסגרת שמגדירה מיהו יהודי.

ה. הכשרות היא לא רק חוק – ‘לְמַעַן לֹא יִטַּמְּאוּ’ (ויקרא יא, מג). יש לה השפעה ישירה על הנשמה. נסה לאכול בכוונה, בהכרה, בברכה – ותרגיש את ההבדל.

✦ ✦ ✦

ט. סיום – ‘ויברך אותם’

הפרשה פותחת בברכה – אהרן מברך את העם. וכך ראוי לכל יהודי: תפקידו בעולם לברך, להיות מקור ברכה לסביבתו. הכהן הוא ה’מברך’, והוא מסמל את היכולת שיש בכל אחד מאיתנו לתת ולשדר אור.

נדב ואביהוא, חרף חטאם, נזכרים בדברי חז”ל כצדיקים שמיתתם הייתה כפרה. מותם ביום השמיני – ביום קידוש הבית – קידש את שם ה’ לפני כל ישראל. ‘בקרובי אקדש’.

שבת שלום. יהי רצון שנזכה לקדש את חיינו, לשמור את מצוותינו מאהבה, ולהבדיל בין הטמא לטהור – לא מפחד אלא מאהבת ה’ ואהבת נשמתנו הקדושה.

“קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹקֵיכֶם” (ויקרא יט, ב)